§
עדי כהן, עורך דין

לשון הרע בעיתון, באתר חדשות ובכתבה: מי אחראי, אילו הגנות יש לעיתונאי ומה עושה מי שנכתב עליו

16 דקות קריאה · עודכן לאחרונה: נובמבר 22, 2026

כתבה בעיתון או באתר חדשות פוגעת אחרת מפוסט של אדם פרטי. הקוראים נוטים להאמין למה שמופיע תחת שם של כלי תקשורת, הכתבה עולה בחיפוש בגוגל לשנים, ולפעמים היא מצוטטת באתרים אחרים עוד לפני שמי שנכתב עליו הספיק להבין מה קרה. מנגד, עיתונות חופשית צריכה מרחב לבקר, לחשוף ולכתוב גם דברים לא נעימים על אנשים ועסקים.

חוק איסור לשון הרע עושה את האיזון הזה בכמה הוראות שנכתבו במיוחד לאמצעי תקשורת: מי אחראי לכתבה מלבד הכותב, מתי המדפיס והמפיץ אחראים, איך דורשים תיקון, ומה קורה לעורך שמסרב לפרסם אותו. המאמר מסביר את ההוראות האלה, מה נפסק בהן ב-2026, ומה כדאי לעשות בפועל, בין אם נכתבה עליכם כתבה ובין אם אתם עיתונאים, עורכים או בעלי אתר שקיבלו מכתב התראה. לתמונה הרחבה של התחום ראו את העמוד הראשי על עורך דין לשון הרע.

מי אחראי כשלשון הרע מתפרסמת בעיתון או בשידור?

סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע קובע מעגל רחב של אחראים. כשלשון הרע פורסמה באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית:

  1. האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו. זה יכול להיות מקור שמסר מידע לכתב, מרואיין, או מי ששלח מכתב למערכת.
  2. עורך אמצעי התקשורת. סעיף 11(ג) מבהיר שבעיתון הכוונה גם לעורך בפועל, ובשידור גם לעורך התוכנית שבה נעשה הפרסום.
  3. מי שהחליט בפועל על הפרסום. כלומר האדם שאישר בפועל את העלאת הכתבה, גם אם אין לו התואר עורך.

לצד אלה, באחריות האזרחית בלבד, נושא גם האחראי לאמצעי התקשורת. בעיתון זה המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה מי שאחראי לקיומם. במילים פשוטות: מי שנפגע מכתבה יכול לתבוע לא רק את הכתב, אלא גם את העורך ואת החברה שמוציאה את העיתון. זה חשוב בפועל, משום שכתב בודד לא תמיד יכול לשלם פיצוי, ומשום שההחלטה לפרסם מתקבלת בדרך כלל במערכת ולא אצל הכתב לבדו.

סעיף 11(ב) נותן לעורך הגנה מסוימת: הוא יכול להוכיח שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע את הפרסום ושלא ידע עליו. אבל ההגנה הזו מנוסחת בחוק רק לאישום פלילי. בתביעה אזרחית העורך אינו יכול להסתתר מאחוריה, ועליו להתגונן בהגנות הרגילות של החוק.

מה עם אתר חדשות?

ההגדרה בסעיף 11(ג) מדברת על "עתון וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור". אתרי אינטרנט אינם מוזכרים בה במפורש, משום שהנוסח נכתב לפני עידן הרשת. השאלה איך הסעיף חל על אתר חדשות אינה מוכרעת בנוסח החוק, והתשובה תלויה גם במבנה האתר: האם יש לו מערכת, עורכים וכתבים, או שמדובר בפלטפורמה שאנשים מעלים אליה תוכן בעצמם.

בפועל, השאלה הזו חשובה פחות ממה שנדמה. גם בלי סעיף 11, מי שפרסם את הכתבה באתר שלו הוא מפרסם, ואפשר לתבוע אותו. בפסק הדין מנובמבר 2026 שנתאר בהמשך, החברה שמפעילה ערוץ טלוויזיה ואת אתר האינטרנט שלו חויבה בפיצוי על משפט אחד בכתבה שפורסמה באתר. השאלה העיקרית שם לא הייתה מי אחראי, אלא אם המשפט היה נכון והאם נבדק.

האם גם המדפיס או המפיץ של העיתון אחראים?

סעיף 12 לחוק מטיל אחריות על מחזיק בית הדפוס ועל מי שמוכר או מפיץ פרסום מודפס, אבל בשני סייגים חשובים:

  • הסעיף אינו חל על עיתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות. כלומר בית הדפוס שמדפיס עיתון יומי, שבועי או חודשי, והמפיץ שמוכר אותו בקיוסק, אינם אחראים מכוח סעיף 12.
  • גם כשהסעיף חל, למשל בחוברת, בעלון חד פעמי או בכרזה, המדפיס והמפיץ אחראים רק אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע.

לכן מי שנפגע מכתבה בעיתון רגיל לא צריך לחפש את בית הדפוס. הכתובת היא המערכת: הכתב, העורך והמו"ל. סעיף 12 רלוונטי יותר כשמדובר בעלון שמופץ בתיבות דואר, בכרזה ברחוב או בספר.

מימתי אחראי לפי החוק
הכתב או המקור שהביא את הדבר למערכתלפי סעיף 11(א), כשגרם לפרסום. מי שרק מסר ידיעה לעורך כדי שיבחן אם לפרסם, עשוי ליהנות מהגנת סעיף 15(11)
העורך, כולל עורך בפועל ועורך התוכניתלפי סעיף 11(א). הגנת אמצעים סבירים ואי ידיעה בסעיף 11(ב) חלה רק באישום פלילי
מי שהחליט בפועל על הפרסוםלפי סעיף 11(א), גם אם אינו נושא בתואר עורך
המוציא לאור או האחראי לשידורבאחריות אזרחית בלבד, לפי סעיף 11(א)
בית הדפוס והמפיץלפי סעיף 12, רק בפרסום מודפס שאינו עיתון בתדירות של 40 יום או פחות, ורק אם ידעו או חייבים היו לדעת

אילו הגנות עומדות לעיתונאי ולכלי התקשורת?

החוק אינו נותן לעיתונאים חסינות. הם נהנים מאותן הגנות שעומדות לכל מפרסם, וחלק מההגנות נכתבו בדיוק עבורם. על כל ההגנות בהרחבה כתבנו במאמר הגנות בתביעת לשון הרע. כאן נתמקד במה שרלוונטי לכתבות.

אמת הפרסום ועניין ציבורי

סעיף 14 קובע שתהיה זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. שני התנאים נדרשים יחד. כתבה נכונה על חייו הפרטיים של אדם, שאין בה עניין ציבורי, אינה מוגנת בסעיף הזה. כתבה בעלת עניין ציבורי מובהק שיש בה טענה עובדתית לא נכונה, גם היא אינה מוגנת.

לסעיף יש תוספת שחשובה במיוחד לעיתונאים: ההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. כלומר טעות שולית בכתבה שכולה נכונה, כמו תאריך לא מדויק או תואר שגוי, לא תפיל את ההגנה. אבל כפי שנראה בפסק הדין מנובמבר 2026, בתי המשפט בודקים בקפידה אם הפרט הוא באמת שולי, או שיש לו "עוקץ" משלו.

תום לב

סעיף 15 מונה נסיבות שבהן פרסום בתום לב מוגן. לכתבות ולתוכניות רלוונטיות במיוחד:

  • סעיף 15(4): הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. זו ההגנה של טור הדעה, של הפרשן ושל המבקר.
  • סעיף 15(6): ביקורת על יצירה שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי.
  • סעיף 15(9): דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על ישיבה של תאגיד שלציבור הייתה גישה אליה, כשיש בפרסום עניין ציבורי.
  • סעיף 15(11): הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי התקשורת או לנציגו, כדי שיבחן אם לפרסם אותה. זו הגנה למקור שפנה למערכת, ולא לכתבה עצמה.
  • סעיף 15(12): פרסום בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש, כשהנתבע הוא האחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע. זו הגנה לערוץ על מה שמרואיין או מגיש אומרים בשידור חי.

הבעיה המרכזית של עיתונאים היא סעיף 16. לפי סעיף 16(א), מי שהוכיח שפרסם באחת הנסיבות של סעיף 15 ושלא חרג מתחום הסביר, נהנה מחזקה שפעל בתום לב. אבל סעיף 16(ב) מוסיף חזקות הפוכות. החשובה שבהן לעיתונאים היא סעיף 16(ב)(2): חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הוא אמת.

פרסומים מותרים

סעיף 13 מונה פרסומים שאינם עילה לתביעה כלל. לעיתונות רלוונטיים במיוחד:

  • סעיף 13(7): דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של בית משפט או של ועדת חקירה, ובלבד שהפרסום לא נאסר.
  • סעיף 13(10): העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש. למשל כתבה שמצטטת נכון נתון ממרשם ציבורי שפתוח לעיון לפי חוק.

המילים "נכון והוגן" הן העיקר. סיקור חלקי של דיון בבית משפט, שמביא רק את טענות צד אחד או משמיט את ההחלטה, עלול לאבד את ההגנה.

האם עיתונאי חייב לפנות לתגובה לפני הפרסום?

אין בחוק סעיף שאומר במפורש שעיתונאי חייב לבקש תגובה. אבל בפועל, הפנייה לתגובה היא אחד הדברים הראשונים שבית המשפט בודק כשהוא שוקל אם המפרסם נקט "אמצעים סבירים" לפי סעיף 16(ב)(2). פנייה לתגובה היא הדרך הפשוטה ביותר לגלות שעובדה מסוימת אינה נכונה, ולפעמים התשובה של מושא הכתבה חוסכת תביעה שלמה.

בפסק הדין מנובמבר 2026 שנתאר מיד, לא הוצגה כל בדיקה של העובדות, וגם לא פנייה מוקדמת לנפגע או למוסד שבו עבד. בית המשפט ראה בכך חלק מהסיבה לשלילת הגנת תום הלב. מנגד, בית המשפט לא קבע שבכל טור דעה חייבים לבקש תגובה. ככל שהכתבה מייחסת לאדם עובדות קונקרטיות, ובמיוחד עובדות שהכתב לא ראה בעצמו, כך גדל הצורך לבדוק ולשאול.

לעיתונאים ולעורכים המשמעות המעשית ברורה:

  • פנו לתגובה בכתב, ושמרו את הפנייה ואת התשובה. כך תוכלו להוכיח שנעשתה בדיקה.
  • תנו זמן סביר להגיב. פנייה חצי שעה לפני העלאת הכתבה לא תשכנע אף שופט.
  • בדקו את המשפט שמייחס עובדה, לא רק את הכותרת. כפי שנראה, דווקא משפט אחד בגוף הכתבה עלה בפיצוי.
  • הפרידו בין עובדה לדעה. דעה מוגנת בסעיף 15(4). עובדה שגויה שמשולבת בתוך דעה אינה מוגנת.

מה נפסק ב-2026: משפט אחד בכתבה, ומונולוג בשידור חי

כתבה באתר חדשות: "פרט לוואי" שלא היה פרט לוואי

בע"א (המחוזי מרכז) 82480-05-26 מורן נ' ערוץ יהודי ישראלי בע"מ (13.11.2026) דן בית המשפט המחוזי בערעור על כתבה שפורסמה באתר האינטרנט של ערוץ טלוויזיה. הכתבה סיקרה תלונה של עמותה נגד פרופסור בגמלאות, שתלה על דלת משרדו ופרסם בדף הבית שלו באתר הפקולטה מאמרי דעה פוליטיים חריפים. הפרופסור לא חלק על עצם הביקורת. מה שהפריע לו היה משפט אחד, שלפיו הוא מצטט ומפרסם קטעים מכתביו "כחלק מחומרי לימוד הקורס". זה לא היה נכון, ובאותה עת הוא כלל לא לימד.

בית משפט השלום קבע שהמשפט לא נכון ושהכתבה לא פורסמה בתום לב, אבל דחה את התביעה משום שראה במשפט "פרט לוואי" לפי סעיף 14. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. הוא הסביר שיש הבדל מהותי בין איש אקדמיה שמציג את דעותיו ברבים לבין מרצה שמחייב סטודנטים ללמוד את מאמרי הדעה שלו כחלק מקורס במדעי המחשב. הטענה השנייה פוגעת באדם אחרת לגמרי, ויש לה עוקץ עצמאי. עוד ציין בית המשפט שהמשפט לא הוצג כדיווח על התלונה, אלא כממצא של הכתב עצמו, ושלפעמים מילה אחת, "כחלק" במקום "לצד", הופכת את משמעות הביטוי.

לגבי תום הלב, הכתב והעורך לא העידו. לא הוצגה בדיקה של העובדות, וגם לא פנייה מוקדמת לנפגע או למוסד. לכן נקבע שאין הגנת תום לב. בית המשפט העיר גם שהערוץ יכול היה להיענות לפנייה המוקדמת של הנפגע ולהסיר את הביטוי מבעוד מועד, ושאילו עשה כך, ייתכן שהתביעה לא הייתה מוגשת כלל, ובוודאי שהפיצוי היה קטן יותר.

התוצאה: פיצוי של 20,000 שקל, הוצאות משפט של 20,000 שקל בשתי הערכאות, וצו להסיר את המשפט מהכתבה תוך 14 יום, כולל מארכיון האתר כך שלא יעלה בחיפוש עתידי. בית המשפט שקל לחומרה את היקף הצפייה הגדול באתר, ולקולה את העובדה שהמשפט לא הופיע בכותרת ולא היה הנושא המרכזי של הכתבה. כפל פיצוי לא נפסק, משום שלא הוכחה כוונה לפגוע.

מונולוג בשידור חי: המגיש חויב, הערוץ לא

בת"א (שלום ת"א) 35683-09-25 פלג נ' מגל ואח' (31.8.2026) תבע עיתונאי מגיש תוכנית בערוץ חדשות ואת החברה שמפעילה את הערוץ. בשידור חי אמר המגיש על התובע שלדעתו "בכלל לא עשה בצבא, השתחרר אחרי יומיים". לא הייתה מחלוקת שהתובע שירת שירות מלא ושירת שנים במילואים. ארבעה ימים אחרי השידור שלח התובע מכתב התראה, ולמחרת אמר המגיש באותה תוכנית שהתובע, לפי מה שהוא טוען, עשה שירות מלא, ושבכך הוא "תיקן".

בית המשפט קבע כמה דברים שחשובים לכל מי שעוסק בתקשורת:

  • עובדה בתוך פאנל דעות היא עדיין עובדה. השאלה אם אדם שירת בצבא ניתנת לאימות, ולכן אינה הבעת דעה. העובדה שהדברים נאמרו בתוכנית דעות ולא במהדורת חדשות, והמילים "אני חושב", לא שינו את המסקנה.
  • איש תקשורת חייב לבדוק לפני שהוא מפרסם. הדברים לא היו אמת, והמגיש לא בדק אותם, ולכן חלה עליו החזקה של סעיף 16(ב)(2).
  • תיקון אחרי מכתב התראה אינו מוכיח תום לב בזמן הפרסום, אבל הוא שיקול משמעותי בגובה הפיצוי לפי סעיף 19(4).
  • הערוץ נהנה מהגנת סעיף 15(12). הדברים נאמרו בשידור חי, ולא הוכח שהערוץ ידע מראש שהמגיש עומד לומר אותם. התביעה נגד הערוץ נדחתה.

הפיצוי נקבע ברף נמוך, 7,500 שקל, ובלי צו להוצאות, מתוך תביעה של 160,000 שקל. בית המשפט הסביר שאילו התיקון היה מדויק ומלא, ייתכן שהיה מסתפק בפיצוי סמלי. אבל גם התיקון לא היה מדויק: המגיש אמר שטען קודם לשירות של "כמה חודשים", בעוד שבשידור המקורי דיבר על יומיים. עוד שקל בית המשפט את הפער בין מכתב ההתראה, שבו נדרש פיצוי נמוך בהרבה, לבין סכום התביעה.

שני פסקי הדין יחד מלמדים שבמקרים רבים בתביעה נגד כלי תקשורת, ההכרעה אינה בשאלה מי אחראי, אלא בשאלה מה נעשה לפני הפרסום ומה נעשה אחריו.

איך דורשים תיקון או הכחשה, ומה קורה אם העיתון מסרב?

סעיף 17(א) לחוק הוא אחד הכלים החזקים ביותר שיש למי שנכתב עליו. לפיו, כשלשון הרע פורסמה באמצעי תקשורת, לא תעמוד הגנת תום הלב לעורך, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי לאמצעי התקשורת, אם הנפגע דרש מהם לפרסם תיקון או הכחשה, והם לא פרסמו אותם בתנאים שהחוק קובע.

התנאים שעליהם צריך להקפיד, משני הצדדים:

מה החוק דורשמה זה אומר בפועל
הדרישה חתומה בידי הנפגעלא מספיקה שיחת טלפון או תגובה באתר. שלחו מכתב חתום, ושמרו אישור שליחה
התיקון או ההכחשה אינם לשון הרע ואין בהם תוכן בלתי חוקיאל תנצלו את התיקון כדי לתקוף את הכתב או את המקור
אורכם לא חורג מתחום הסביר בנסיבותתיקון לידיעה של פסקה אחת לא יכול להיות מאמר של שני עמודים
פרסום בכותרת מתאימה, במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה לשון הרעתיקון קטן בתחתית עמוד לכתבה שהופיעה בשער אינו עומד בדרישה
תוך זמן סביר מקבלת הדרישהעורך שמושך את התשובה שבועות מסתכן באובדן ההגנה

סעיף 17(ב) מוסיף: אם הפרסום היה בעיתון שמופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסם התיקון לפי דרישת הנפגע גם בעיתון יומי.

שימו לב למה שהסעיף עושה ולמה שאינו עושה. הוא אינו מחייב את העיתון לפרסם תיקון, ואינו קובע פיצוי בשל הסירוב. הוא שולל ממי שסירב את הגנת תום הלב. בפועל זה שינוי משמעותי במאזן הכוחות: עורך שמבקש להתגונן בתביעה בטענה שפעל בתום לב, יתקשה לעשות זאת אם התעלם מדרישת תיקון תקינה. הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 אינה נשללת בדרך זו, ולכן אם הכתבה אמת ויש בה עניין ציבורי, המערכת עדיין יכולה לסרב לתיקון ולהתגונן באמת.

גם לצד השני יש כאן אינטרס. סעיף 19(4) מאפשר לבית המשפט להתחשב לטובת הנתבע אם התנצל, תיקן או הכחיש, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים. על הדרך לנסח התנצלות שתשקול לטובתכם כתבנו במאמר התנצלות בלשון הרע.

נכתבה עליכם כתבה פוגענית: מה עושים?

הצעדים הראשונים קובעים לא פעם את גורל ההליך כולו.

  1. תעדו מיד. צלמו את הכתבה במלואה, כולל הכותרת, התמונה, התאריך, כתובת האתר ושם הכתב. אם מדובר בשידור, בקשו קישור לקטע או הקליטו אותו. כתבות באתרים משתנות, ולפעמים משפט נמחק בשקט אחרי פנייה.
  2. בדקו את הנתונים על היקף החשיפה. שיתופים, תגובות, ציטוט באתרים אחרים. בפסק הדין מנובמבר 2026 נשקל היקף הצפייה באתר כשיקול לחומרה.
  3. זהו את המשפט שבאמת פוגע ושאינו נכון. תביעה שתוקפת כתבה שלמה, כולל חלקים נכונים ודעות לגיטימיות, נחלשת. בפסק הדין המחוזי, הנפגע ויתר בערעור על הטענה בעניין הכותרת והתמקד במשפט אחד, ושם זכה.
  4. שלחו דרישה חתומה לתיקון או להכחשה לעורך ולמו"ל, בנוסח שעומד בתנאי סעיף 17. אם רוצים גם הסרה או התנצלות, אפשר לכלול זאת באותו מכתב.
  5. שקלו את סכום הדרישה. בפסק הדין מאוגוסט 2026, הפער בין מכתב ההתראה לבין סכום התביעה נזקף לחובת התובע. דרישה סבירה מראש משדרת רצינות.
  6. אל תגיבו ברשתות בכעס. תגובה שכוללת האשמות כלפי הכתב עלולה להפוך אתכם לנתבעים. סעיף 15(10) מגן על פרסום שנעשה רק כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם, אבל ההגנה הזו דורשת תום לב ואינה מתירה התקפה נגדית.
  7. אם העיתון לא מגיב, בדקו עם עורך דין אם להגיש תביעה, ונגד מי מהאחראים לפי סעיף 11. בתביעה אפשר לבקש גם הסרה של המילים הפוגעות מהאתר ומהארכיון שלו, כפי שנפסק במחוזי.

קיבלתם מכתב התראה על כתבה: איך בודקים את הסיכון?

המשרד מייצג גם עיתונאים, עורכים ובעלי אתרי חדשות. כשמגיע מכתב התראה, כדאי לעבור על השאלות האלה לפני שעונים:

  • האם הטענה היא על עובדה או על דעה? אם הנפגע מלין על דעה, פרשנות או ביקורת חריפה על התנהגות בעניין ציבורי, ייתכן שהפרסום מוגן בסעיף 15(4). אם הוא מצביע על עובדה שאפשר לבדוק, השאלה הבאה היא אם היא נכונה.
  • האם העובדה נכונה, ומה אפשר להוכיח? הגנת סעיף 14 דורשת להוכיח שהדבר היה אמת. מקורות שלא יסכימו להעיד אינם הוכחה.
  • מה נעשה לפני הפרסום? פנייה לתגובה, מסמכים שנבדקו, שיחות עם גורמים נוספים. אם אין תיעוד, החזקה של סעיף 16(ב)(2) עלולה לפעול נגדכם.
  • האם הדברים נאמרו בשידור חי? אם כן, ייתכן שלערוץ עומדת הגנת סעיף 15(12), אבל לא למי שאמר את הדברים.
  • האם כדאי לתקן? אם יש טעות, תיקון מדויק, מלא ובאותה הבלטה, מוקדם ככל האפשר, הוא לרוב הצעד המשתלם ביותר. הוא שומר על הגנת תום הלב מול סעיף 17, ומקטין פיצוי לפי סעיף 19(4). תיקון חלקי או לא מדויק, כמו בפסק הדין מאוגוסט 2026, מועיל פחות.
  • האם אפשר להסיר משפט בלי לפגוע בכתבה? בכתבה באינטרנט, הסרת מילים ספורות היא לעיתים פתרון שמשאיר את הסיפור העיתונאי על כנו וסוגר את המחלוקת.

שאלות נפוצות

אפשר לתבוע את העיתון עצמו, או רק את הכתב?

אפשר לתבוע את שניהם. לפי סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע אחראים מי שהביא את הדבר לאמצעי התקשורת, העורך, מי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית גם האחראי לאמצעי התקשורת, שבעיתון הוא המוציא לאור.

האם בית הדפוס שהדפיס את העיתון אחראי?

לרוב לא. סעיף 12 מטיל אחריות על מדפיס ומפיץ רק בפרסום מודפס שאינו עיתון שמופיע בתדירות של ארבעים יום או פחות, ורק אם ידעו או חייבים היו לדעת שיש בו לשון הרע.

העיתון לא פנה אליי לתגובה לפני הפרסום. זה מספיק כדי לזכות?

לא לבד. החוק אינו קובע חובה מפורשת לבקש תגובה, אבל אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לבדוק אותו, חלה חזקה שפעל שלא בתום לב לפי סעיף 16(ב)(2). היעדר פנייה לתגובה הוא חלק מהשאלה הזו.

איך מבקשים מהעיתון לפרסם תיקון?

שולחים לעורך ולמו"ל דרישה חתומה בידי הנפגע, עם נוסח תיקון או הכחשה שאין בו לשון הרע ושאורכו סביר. לפי סעיף 17, מי שלא פרסם את התיקון במקום ובהבלטה של הכתבה, תוך זמן סביר, לא יוכל להתגונן בהגנת תום הלב.

האם תיקון של העיתון מבטל את התביעה?

לא בהכרח. תיקון אינו מוחק את העוולה, אבל לפי סעיף 19(4) בית המשפט רשאי להתחשב בו לטובת הנתבע אם פורסם במקום, במידה ובדרך של הפרסום ולא היה מסויג. באוגוסט 2026 תיקון בשידור הוביל לפיצוי של 7,500 שקל בלבד.

הדברים נאמרו בשידור חי. אפשר לתבוע את הערוץ?

אפשר לתבוע, אבל לערוץ עשויה לעמוד הגנת סעיף 15(12): פרסום בשידור שלא הוקלט מראש, כשהאחראי לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע. הגנה זו אינה עומדת למי שאמר את הדברים בעצמו.

טעות קטנה בכתבה שכולה נכונה היא לשון הרע?

לא תמיד. סעיף 14 קובע שהגנת אמת הפרסום לא תישלל רק משום שלא הוכח פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. אבל בנובמבר 2026 קבע בית המשפט המחוזי שמשפט אחד, שהוסיף לכתבה עוקץ עצמאי, אינו פרט לוואי, ופסק פיצוי בגינו.

סיכום

כשלשון הרע מתפרסמת בעיתון, בשידור או באתר חדשות, האחריות אינה נעצרת אצל הכתב. העורך, מי שהחליט על הפרסום והמו"ל אחראים גם הם, ואילו בית הדפוס והמפיץ של עיתון רגיל לרוב אינם אחראים. לעיתונאים יש הגנות רחבות, אמת ועניין ציבורי, הבעת דעה, דיווח הוגן ושידור חי, אבל כולן מתקשות לעמוד כשעובדה שגויה פורסמה בלי בדיקה. הפסיקה של 2026 מראה ששני דברים מכריעים את התיק: מה נעשה לפני הפרסום, ומה נעשה אחרי מכתב ההתראה. מי שנכתב עליו צריך לתעד, למקד את הטענה ולשלוח דרישת תיקון חתומה. מי שקיבל מכתב התראה צריך לבדוק מה אפשר להוכיח, ולשקול תיקון מלא ומוקדם. בשני המצבים כדאי להתייעץ עם עורך דין לשון הרע לפני שעונים או מגישים תביעה.

המשרד מייצג תובעים ונתבעים בתביעות לשון הרע, כולל נפגעים מכתבות ומשידורים, וכן עיתונאים, עורכים ובעלי אתרים. לתיאום פגישת ייעוץ ראשונה: 09-8980681. סניפי המשרד: ז'בוטינסקי 5, רמת גן, והאורנים 32, עפולה.

האמור במאמר הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי הראיות הקיימות.

שתפו את העמוד:

מאמרים

מאמר משפטי

גילוי ועיון במסמכים בהליך אזרחי: מה חייבים לגלות, מה חסוי, ומה קורה למי שהסתיר

רוב האנשים שמגישים תביעה או מתגוננים בה חושבים על הדיון בבית המשפט: העדים, החקירות, פסק הדין. בפועל, חלק גדול מהתיקים האזרחיים מוכרע הרבה לפני כן, בשלב שנשמע טכני ומשעמם: גילוי ועיון במסמכים.

לקריאת המאמר
22 בנובמבר 2026