
פוסט על ראש העיר שלא מטפל בביוב, תגובה חריפה לציוץ של חבר כנסת, הודעה בקבוצת השכונה על חבר מועצה שלכאורה דואג רק למקורבים, או מכתב לתושבים על מנהלת מחלקה בעירייה. ביקורת על אנשי ציבור היא חלק רגיל מהחיים בישראל, ובשנים האחרונות היא עברה כמעט כולה לרשתות החברתיות. השאלה שחוזרת אלינו משני הכיוונים היא איפה עובר הגבול. מי שכתב רוצה לדעת אם נבחר ציבור יכול לתבוע אותו על ביקורת. מי שנכתב עליו רוצה לדעת אם הוא חייב לספוג כל השמצה רק משום שהוא מכהן בתפקיד ציבורי.
התשובה הקצרה: הדין הישראלי נותן לביקורת על אנשי ציבור מרחב רחב יותר מאשר לביקורת על אדם פרטי, אבל אינו מתיר להפיץ עליהם עובדות שקריות. ההבחנה המרכזית היא בין דעה לבין עובדה, והיא קשה יותר ממה שנראה. המאמר מסביר מה החוק מגן, איך בתי המשפט מסווגים ביטויים כמו "מושחת", מה קורה כשהביקורת מופנית לרשות מקומית או לחבר מועצה, ומה נפסק בשלושה פסקי דין מ-2025 ו-2026. המשרד מייצג גם תובעים וגם נתבעים, ולכן המאמר כתוב משני צדי הסכסוך. לתמונה הרחבה של התחום ראו את העמוד הראשי על עורך דין לשון הרע.
מי נחשב איש ציבור, ולמה זה משנה?
החוק עצמו אינו מגדיר "איש ציבור". הוא מדבר על התנהגות בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. לכן השאלה הנכונה אינה רק מי האדם, אלא על מה נמתחה הביקורת. בפועל אפשר לזהות שלוש קבוצות:
- נבחרי ציבור: חברי כנסת, שרים, ראשי ערים ומועצות, חברי מועצות מקומיות ואזוריות. אצלם המרחב לביקורת הוא הרחב ביותר, משום שהם ביקשו את אמון הציבור.
- עובדי ציבור ונושאי משרה ציבורית: מנכ"ל עירייה, מהנדס ועדה מקומית, מנהלת מחלקה, פקיד בכיר במשרד ממשלתי. ביקורת על האופן שבו הם ממלאים את תפקידם נכנסת לגדר "שירות ציבורי".
- מי שנכנס לעניין ציבורי: קבלן שזכה במכרז של רשות, יזם שמקדם תוכנית בנייה שנויה במחלוקת, ספק של מועצה. הם אינם אנשי ציבור, אבל ההתקשרות שלהם עם הרשות יכולה להיות עניין ציבורי.
למה זה משנה? בפסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מ-2026, שיתואר בהמשך, הזכיר בית המשפט את מבנה הבדיקה בתביעת לשון הרע: קודם בודקים את משמעות הביטוי בעיני האדם הסביר, אחר כך אם הוא לשון הרע, ובשלב הזה יש להתחשב בשאלה אם הנפגע הוא איש ציבור או אדם פרטי. כשמדובר באיש ציבור, ניתן משקל רב יותר לחופש הביטוי על חשבון השם הטוב. רק אחר כך בוחנים את ההגנות, ובסוף את הפיצוי.
מה מותר לכתוב על נבחר ציבור? הגנת הבעת הדעה
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מונה נסיבות שבהן פרסום שנעשה בתום לב מוגן. הנסיבה החשובה ביותר בביקורת על אנשי ציבור היא סעיף 15(4): הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.
כמה דברים עולים מהנוסח:
- ההגנה היא על דעה. "ראש המועצה מנהל את התקציב בצורה בזבזנית" היא דעה. "ראש המועצה העביר כספים לחברה של אחיו" היא טענה עובדתית, וההגנה הזו לא תעזור למי שאינו יכול להוכיח אותה.
- הדעה צריכה להתייחס לתפקוד הציבורי. אפשר לבקר את האופי של נבחר ציבור, אבל רק במידה שהוא נתגלה בהתנהגות הציבורית. חייו הפרטיים שאינם קשורים לתפקיד אינם הפקר.
- נדרש תום לב. סעיף 16(א) קובע שאם הנתבע הוכיח שהפרסום נעשה באחת הנסיבות שבסעיף 15 ולא חרג מתחום הסביר, חזקה שעשה אותו בתום לב. סעיף 16(ב) קובע את החזקה ההפוכה: הפרסום ייחשב כנעשה שלא בתום לב אם הדבר לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, אם לא היה אמת והוא לא נקט אמצעים סבירים לבדוק אותו, או אם התכוון בפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15.
סעיף 15 כולל גם הגנות נוספות שרלוונטיות לביקורת ציבורית. סעיף 15(8) מגן על תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, למשל תלונה למבקר העירייה או לממונה. אבל אותו סעיף אומר במפורש שאין בו הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה. מי שמגיש תלונה למבקר ואז מעלה אותה לפייסבוק, יוצא מתחום ההגנה הזו. סעיף 15(9) מגן על דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על ישיבה של תאגיד שלציבור הייתה גישה אליה, כשיש בפרסום עניין ציבורי. דיווח מדויק על מה שנאמר בישיבת מועצה פתוחה נכנס לכאן. פרשנות חופשית שלו, לא בהכרח.
אמת דיברתי: מתי מותר לפרסם עובדות פוגעות?
סעיף 14 לחוק קובע שתהיה זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. שני התנאים נדרשים יחד. ההגנה אינה נשללת רק משום שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
בביקורת על נבחר ציבור, התנאי של עניין ציבורי מתקיים בדרך כלל כשהעובדות נוגעות לתפקיד. הקושי הוא בתנאי הראשון. מי שכותב שחבר מועצה "קיבל טובות הנאה" צריך להיות מסוגל להוכיח זאת בבית המשפט, בראיות קבילות. כתבות עיתונאיות על חשדות, שמועות בקבוצת ווטסאפ או "כולם יודעים" אינם הוכחה. בתיק שיתואר מיד, ניסה הנתבע להוכיח שחבר כנסת מושחת באמצעות פרסומים עיתונאיים על פרשות שונות, ובית המשפט קבע שאין בהם כדי לבסס ממצא עובדתי.
"מושחת", "שקרן", "עבריין": דעה או עובדה?
זו השאלה שמכריעה הכי הרבה תיקים בתחום, ובשנה האחרונה בית המשפט העליון התייחס אליה ישירות.
ברע"א 65005-03-26 ניסים ואטורי נ' מרדכי הררי (12.8.2026) דן בית המשפט העליון בתגובה שכתב אזרח לציוץ של חבר כנסת ברשת X, אחרי שעבר בכנסת החוק לביטול עילת הסבירות. התגובה כללה ארבעה כינויים פוגעניים, ובראשם הביטוי "המושחת באדם". בית משפט השלום קבע ששלושה מהכינויים הם הבעת דעה, אבל ש"מושחת" מציג את חבר הכנסת כעבריין. הוא דחה את הגנת האמת ואת הגנת תום הלב, משום שהנתבע לא הוכיח את הטענה ולא נקט אמצעים סבירים לבדוק אותה, ופסק פיצוי של 10,000 שקל והוצאות של 7,000 שקל. בית המשפט המחוזי הפך את התוצאה וקבע שבהקשר של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, אדם סביר יראה בביטויים גידופים סובייקטיביים.
בית המשפט העליון החזיר את פסק הדין של השלום על כנו. השופט שטיין כתב שמילים כמו "מושחת", "שקרן" ו"עבריין" הן "ביטויי תפר": בהקשרים מסוימים הקורא יבין אותן כגידוף בלי משמעות ספציפית, ובהקשרים אחרים כטענה שהאדם ביצע מעשי שחיתות. לכן אסור לקבוע באופן גורף שהן תמיד דעה. הסיווג נעשה ממקרה למקרה, והערכאה הדיונית, ששמעה את העדים, היא שמכריעה בו. בית המשפט הוסיף שהלך רוחו של המפרסם וכוונתו לפגוע מגדילים את הסיכוי שהקוראים יבינו את המילה כטענה עובדתית. בתיק הזה הנתבע עצמו העיד שהוא רואה בחבר הכנסת מושחת ועבריין, ועמד על כך בחקירה הנגדית. בית משפט השלום למד מכך, בין היתר, שהמילה נכתבה כדי לייחס לחבר הכנסת עבריינות, ולכן הנתבע נדרש להוכיח אותה. השופטת כנפי שטייניץ הצטרפה לתוצאה מטעם אחר: בית המשפט המחוזי העניק הגנת תום לב בלי להתמודד עם הקביעה שהנתבע לא עמד בנטל לפי סעיף 16.
שני לקחים מעשיים עולים מפסק הדין. הראשון: מי שכותב "מושחת" על נבחר ציבור אינו מוגן אוטומטית בטענה שזו "רק דעה". השני: הפיצוי שנפסק נמוך יחסית, ובית המשפט הסביר שהוא משקף פרסום בהיקף מצומצם שחבר הכנסת יכול היה להגיב עליו. הסכום אינו העיקר, אלא העיקרון.
| ביקורת שבדרך כלל מוגנת | ביקורת שמסתכנת בתביעה |
|---|---|
| "ההחלטה של ראש העיר על סגירת הגן מבישה" | "ראש העיר סגר את הגן כדי למכור את המגרש לחבר שלו" |
| "חבר המועצה לא עושה דבר בשביל השכונה" | "חבר המועצה לקח כסף מהקבלן" |
| "לדעתי זו התנהלות לא שקופה, ואני מבקש לראות את הפרוטוקולים" | "הם מעלימים את הפרוטוקולים כי יש שם שחיתות" |
| ציטוט מדויק מישיבת מועצה פתוחה | ציטוט מסולף או מוצא מהקשרו |
| ביקורת על התפקוד הציבורי | חשיפת עניינים אישיים שאינם קשורים לתפקיד |
האם איש ציבור יכול לתבוע על לשון הרע?
כן. נבחר ציבור אינו מאבד את הזכות לשם טוב, ובית המשפט העליון החזיר על כנו פיצוי שנפסק לחבר כנסת. מה שמשתנה הוא האיזון: חופש הביטוי מקבל משקל רב יותר, והגנת הבעת הדעה חלה ביתר קלות.
נתבעים רבים טוענים שהתביעה נגדם היא "תביעת השתקה", כלומר תביעה שמטרתה להפחיד מבקרים ולא לתקן פגיעה אמיתית. בתיק של חבר הכנסת נדחתה הטענה בבית משפט השלום ובבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע שמדובר בתביעה מבוססת שאין בה אף מאפיין של תביעת השתקה. מכאן שטענת השתקה אינה תחליף להגנה עניינית, והנתבע עדיין צריך להראות שדבריו היו דעה מוגנת או אמת.
איש ציבור שמשקל לתבוע צריך לשאול את עצמו כמה שאלות. האם הפרסום מייחס לו עובדה שקרית, או רק דעה חריפה שלא נעים לשמוע? האם יש לו פלטפורמה להגיב באותו מקום, ולעיתים תגובה עניינית תעשה יותר מתביעה? מה היקף הפרסום בפועל? ואיך ייראה הליך ציבורי שבו ייחקרו, לעיתים, גם ההחלטות שלו עצמו?
ביקורת על רשות מקומית: האם מועצה יכולה לתבוע?
השאלה עולה בעיקר בסכסוכים מקומיים: תושב שמבקר את המועצה בקבוצת היישוב, פעיל שמתלונן על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. רבים מניחים שרשות ציבורית אינה יכולה לתבוע על לשון הרע. בית המשפט העליון דחה את הטענה הזו כבר ברע"א 546/09 לוח שלוש פלוס בע"מ נ' עיריית רחובות (19.5.2009): עירייה היא תאגיד, והחוק מגן גם על שמו הטוב של תאגיד. עם זאת, היקף ההגנה על גוף ציבורי מושפע ממעמדו ומחשיבות חופש הביטוי בשיח הציבורי. פסק דין מ-2025 מראה איך זה נראה בפועל.
בע"א (המחוזי חיפה) 29462-11-24 בן שלמה נ' מ. א. מנשה ואח' (27.6.2025) תבעו מועצה אזורית, החברה הכלכלית שלה והוועדה המרחבית לתכנון ובנייה, ובנפרד גם ראש המועצה, תושב שכתב בקבוצת טלגרם של עשרות משתתפים. התושב היה מעורב בביקורת על טיפול המועצה בבעיות קרינה ושפכים ליד המושב שלו. לפי המתואר בפסק הדין בערעור, בית משפט השלום קבע שחלק מהפרסומים היו לשון הרע שאינה מוגנת. רוב הפרסומים כוונו לראש המועצה, שקיבל 15,000 שקל. בגין הודעה שבה נכתב לתושב אחר שחסכו עליו כסף "והעבירו את היתרה לאיזה קיבוץ", נפסקו לרשויות 5,000 שקל.
התושב ערער רק על החיוב כלפי הרשויות. הוא טען שהתביעה הייתה תביעת השתקה, שהיא הוגשה בניגוד לנהלי משרד הפנים ובלי החלטות מסודרות, ושההודעה הייתה סרקזם. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. הוא קבע שהטענות המנהליות על אופן ההחלטה להגיש את התביעה כבר נדונו ונדחו בהחלטת ביניים ובערעור עליה, ושממילא אין בהן הגנה לפי חוק איסור לשון הרע. לגבי הסרקזם, בית המשפט כתב שיש הבדל בין אמירה בעל פה, שבה אולי אפשר להבין סרקזם מהטון, לבין פרסום בכתב, ושנוסח ההודעה אינו מאפשר להבין אותה כך. בית המשפט התחשב גם ברגישות הנושא במועצה שכוללת קיבוצים ומושבים, ובמתחים סביב חלוקת תקציבים. התושב חויב בהוצאות ערעור של 15,000 שקל.
הלקח לתושבים פעילים: ביקורת על מחדלי רשות בנושאי איכות סביבה, תכנון או תקציב היא לגיטימית ואף חשובה. אבל ברגע שהיא הופכת לטענה עובדתית על העברת כספים שלא כדין, היא צריכה בסיס. והלקח לרשויות: גם כשהתביעה מתקבלת, הפיצוי לרשות עצמה עשוי להיות צנוע, ובית המשפט ייתן משקל רב לחופש הביטוי בביקורת על גוף ציבורי.
חברי מועצה, מועמדים ובחירות מקומיות
תקופת בחירות מקומיות מייצרת הרבה פרסומים פוגעניים: איגרות לתושבים, פוסטים של מועמדים, סרטונים. מועמד שמבקר את ראש המועצה המכהן נהנה מהמרחב הרחב שניתן לשיח פוליטי. אבל מה קורה כשבדרך הוא פוגע במי שאינו איש ציבור?
בע"א (המחוזי באר שבע) 31521-09-25 רקח ואח' נ' מימון (16.3.2026) עסק בית המשפט באיגרת בחירות שהפיץ מועמד לראשות מועצה אזורית לתיבות הדואר ובחוגי בית. המועמד, שניהל בעבר את החברה הכלכלית של המועצה, הסביר באיגרת למה עזב את תפקידו, והביא כדוגמה יועץ פרטי שזכה במכרז לניהול פרויקט של המועצה. באיגרת נכתב שהיועץ הגיש "חשבוניות מקומטות", שהתועלת משירותיו היא "כלום, פשוט כלום", ובסוף נשאל הקורא "שחיתות ציבורית?". לצד הטקסט פורסמה תמונה של היועץ מחזיק כוס יין.
בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע שזו הבעת דעה ביקורתית בעניין ציבורי. בית המשפט המחוזי הפך את פסק הדין. הוא קבע שהביקורת אמנם כוונה לראש המועצה, אבל הפרסום בכללותו מייחס ליועץ אי יושר וקבלת כספי ציבור בלי תמורה. סימן השאלה אחרי המילה "שחיתות" אינו הופך אותה לשאלה אמיתית: על רקע התיאור שקדם לו, הקורא מבין שמדובר בקביעה. התמונה עם כוס היין, לצד הטקסט, מציגה את היועץ כנהנתן שמנצל קשרים לקבלת כספי ציבור. ההגנה לפי סעיף 15(4) נדחתה, משום שהפרסום חרג מהבעת דעה, ומשום שהמועמד יכול היה להשמיע את הביקורת על ראש המועצה בלי להכפיש באופן ישיר אדם פרטי. בית המשפט דחה את הבקשה לכפל פיצוי, ופסק ליועץ פיצוי ללא הוכחת נזק של 77,761 שקל, כפי שנתבע, ועוד 25,000 שקל הוצאות.
| מי נפגע מהביקורת | מה בית המשפט בוחן |
|---|---|
| נבחר ציבור או ראש רשות | מרחב רחב לדעה, אבל טענה עובדתית על שחיתות צריכה הוכחה |
| הרשות עצמה ותאגידיה | ביקורת על מחדלים מוגנת, ייחוס העברת כספים שלא כדין לא |
| עובד ציבור בתפקידו | ביקורת על אופן מילוי התפקיד נכנסת ל"שירות ציבורי" |
| אדם פרטי שעבד עם הרשות | הגנה חזקה יותר. אין צורך להכפיש אותו כדי לבקר את הרשות |
מבקרים עובד ציבור? כמה כללים מעשיים
עובדי ציבור, כמו מנהלת מחלקת חינוך, מהנדס ועדה או פקיד ברשות המסים, אינם נבחרים, אבל הם ממלאים תפקיד ציבורי. ביקורת על החלטות שקיבלו בתפקיד, על יחס לפונים או על עיכובים, נכנסת לגדר סעיף 15(4). כמה כללים שכדאי להכיר:
- תלונה לגורם המוסמך מוגנת, פוסט לא בהכרח. תלונה לממונה, למבקר הרשות או לנציב תלונות הציבור נהנית מהגנת סעיף 15(8). פרסום אותה תלונה ברשת אינו מוגן מכוח אותו סעיף.
- בקרו את ההחלטה, לא את האדם. "הפקיד דחה את הבקשה שלי בלי לקרוא אותה" שונה מ"הפקיד מושחת ולוקח שוחד".
- הקפידו על עובדות. אם אתם כותבים שהבקשה נדחתה אחרי חצי שנה, ודאו שזה נכון. טעות בפרט לוואי לא תשלול את הגנת האמת, אבל טעות בעיקר כן.
- שמרו את המסמכים. מכתבי דחייה, פרוטוקולים, התכתבויות. אם תיתבעו, הם יהיו הבסיס להגנה.
על ההגנות בכלל, ובהן אמת הפרסום ותום הלב, כתבנו בהרחבה במאמר על הגנות בתביעת לשון הרע. מי שהביקורת שלו התגלגלה לקמפיין רחב ברשת ימצא נקודות נוספות במאמר על שיימינג ברשת.
קיבלתם מכתב התראה מאיש ציבור? כך בודקים את הסיכון
- מה בדיוק כתבתם? העתיקו את הפרסום המלא, כולל התמונות וההקשר. בתיק מבאר שבע, התמונה הייתה חלק מהפרסום.
- דעה או עובדה? עברו על כל משפט ושאלו אם אפשר להוכיח או להפריך אותו. אם כן, זו טענה עובדתית.
- יש לכם ראיות? אם הטענה עובדתית, האם אתם יכולים להוכיח אותה במסמכים או בעדים, ולא רק בכתבות ובשמועות?
- על מי כתבתם? על נבחר הציבור עצמו, או גם על אנשים פרטיים סביבו?
- מה אמרתם אחר כך? הודעות, עדות או תגובות שבהן חזרתם על הטענה כעובדה יכולות לשמש נגדכם, כפי שקרה בתיק של חבר הכנסת.
- האם כדאי לתקן? הסרה, תיקון או התנצלות מוקדמת יכולים לצמצם את החשיפה. בתיק של חבר הכנסת ציין בית משפט השלום שהנתבע לא ביקש לחזור בו מדבריו ולהתנצל.
שאלות נפוצות
מותר לכתוב שראש העיר שלי לא מתפקד?
כן, ככלל. הבעת דעה בתום לב על התנהגות של נבחר ציבור בתפקידו מוגנת לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. הבעיה מתחילה כשהביקורת כוללת טענה עובדתית שקרית, למשל שראש העיר לוקח כסף.
האם מותר לקרוא לנבחר ציבור "מושחת"?
תלוי בהקשר. בית המשפט העליון קבע ב-2026 שמילים כמו מושחת, שקרן ועבריין יכולות להיות דעה או טענה עובדתית, ונבחנות בכל מקרה לגופו. כוונת הכותב אינה קובעת לבדה את משמעות המילה, אבל כוונה לפגוע, או עדות שבה הכותב חוזר על כך שהאיש עבריין, מגדילות את הסיכוי שבית המשפט יראה בה טענה עובדתית שצריך להוכיח.
האם איש ציבור יכול לתבוע אותי על ביקורת?
הוא יכול לתבוע, אבל חופש הביטוי מקבל אצלו משקל רב יותר. ביקורת עניינית, גם חריפה, על התפקוד הציבורי תהיה בדרך כלל מוגנת. ייחוס עובדות שקריות לא יהיה מוגן.
האם עירייה או מועצה יכולה לתבוע על לשון הרע?
כן. בית המשפט העליון קבע ב-2009 שעירייה היא תאגיד ורשאית לתבוע לפי חוק איסור לשון הרע, אבל מעמדה הציבורי משפיע על היקף ההגנה. בפסק דין מ-2025 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה פיצוי למועצה אזורית, לחברה הכלכלית שלה ולוועדה המרחבית לתכנון ובנייה, על הודעה שייחסה להן העברת כספים שלא כדין. ביקורת על מחדלים של רשות היא לגיטימית, אבל טענה עובדתית שקרית עליה עלולה לעלות בפיצוי.
הגשתי תלונה על פקיד לממונה עליו. אפשר לתבוע אותי?
סעיף 15(8) לחוק מגן על תלונה שהוגשה בתום לב לממונה על הנפגע או לרשות המוסמכת לקבל תלונות עליו. ההגנה אינה חלה על פרסום אחר של התלונה או של תוכנה, למשל העלאה שלה לרשתות.
כתבתי "שחיתות?" עם סימן שאלה. זה מגן עליי?
לא בהכרח. בפסק דין מ-2026 קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע שסימן שאלה אחרי המילה שחיתות, על רקע תיאור שקדם לו, אינו יוצר שאלה אמיתית, והקורא מבין שמדובר בקביעה.
במה שונה ביקורת על חבר מועצה מביקורת על אדם פרטי?
על חבר מועצה מותר להביע דעה חריפה יותר על התפקוד הציבורי שלו, ובית המשפט ייתן משקל רב יותר לחופש הביטוי. אדם פרטי, גם אם עבד עם הרשות, מוגן יותר, ובית המשפט יבדוק אם היה צורך לפגוע בו כדי להעביר את הביקורת.
סיכום
ביקורת על אנשי ציבור מוגנת בישראל במידה רחבה, אבל ההגנה היא על דעות, לא על עובדות שקריות. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע מגן על הבעת דעה בתום לב על תפקוד בתפקיד ציבורי, וסעיף 14 מגן על פרסום עובדות אמת שיש בהן עניין ציבורי. ביטויים כמו "מושחת" אינם מסווגים מראש כדעה, ובית המשפט בודק את ההקשר ואת כוונת הכותב. נבחר ציבור יכול לתבוע, ורשות מקומית תבעה וזכתה בפסק דין מ-2025. מי שמבקר רשות צריך להיזהר במיוחד שלא לפגוע בדרך באנשים פרטיים. מי שנפגע ממה שנכתב עליו, ומי שקיבל מכתב התראה על ביקורת שפרסם, צריך לבחון את התיק עם עורך דין לשון הרע לפני שהוא מגיב.
המשרד מייצג תובעים ונתבעים בתביעות לשון הרע, כולל תביעות של נבחרי ציבור ותביעות נגד תושבים ופעילים שפרסמו ביקורת. לתיאום פגישת ייעוץ ראשונה: 09-8980681. סניפי המשרד: ז'בוטינסקי 5, רמת גן, והאורנים 32, עפולה.
האמור במאמר הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, לפי נוסח הפרסום ולפי הראיות הקיימות.