§
עדי כהן, עורך דין

גולש אנונימי פרסם עליי: איך חושפים את זהות המפרסם

12 דקות קריאה · עודכן לאחרונה: נובמבר 20, 2026

פרופיל בלי תמונה ובלי שם אמיתי מפרסם בקבוצה מקומית שאתם רמאים. חשבון בטוויטר שנפתח לפני שבועיים מעלה עליכם ציוץ אחרי ציוץ. ביקורת בגוגל מאת "משתמש" שאף אחד לא מכיר מייחסת לעסק שלכם מעשים שלא קרו. הפגיעה ממשית, אבל מול מי בדיוק תגישו תביעה?

זו השאלה שמעסיקה רבים שנפגעו ברשת, ובצדק. כדי לתבוע צריך נתבע, ובמרחב שבו כל אחד יכול לפתוח חשבון בכמה דקות, הנתבע לא תמיד ידוע. המאמר מסביר מה מצב הדין היום, אחרי יותר מחמש עשרה שנה של פסיקה שמתמודדת עם הלכת מור, אילו צווים בתי המשפט נותנים בפועל נגד רשתות חברתיות ונגד גוגל, ומה הצעדים המעשיים שכדאי לנקוט כבר בשעות הראשונות. לסקירה מלאה של התחום ראו את העמוד הראשי על עורך דין לשון הרע.

מה קבע בית המשפט העליון בהלכת מור?

ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי (25.3.2010) פורסמו בפורום רפואי ברשת תגובות אנונימיות על מטפל ברפואה אלטרנטיבית. הוא השיג את כתובות ה-IP של הכותבים ופנה לבית המשפט כדי לחייב את ספקית הגישה לאינטרנט לגלות מי עומד מאחוריהן. בית המשפט המחוזי נענה לגישה העקרונית, אבל בית המשפט העליון הפך אותה.

הנימוק המרכזי, בדעת הרוב, לא היה שהאנונימי מוגן מכל אחריות. בית המשפט כתב במפורש שהזכות לשם טוב ולכבוד אינה נעלמת במרחב הווירטואלי. הבעיה הייתה דיונית: בקשה לגייס את בית המשפט בשלב איסוף המידע, עוד לפני שיש תביעה, היא חריגה מאוד. תקנות סדר הדין האזרחי שחלו אז, משנת 1984, דרשו לכלול בכתב התביעה את שם הנתבע, הליכי הגילוי חלים רק על מסמכים שנמצאים בידי בעל דין, ונגד הספקית עצמה לא הייתה שום עילה. לכן נקבע שאין מסגרת דיונית לצו המבוקש, ושמי שצריך ליצור אותה הוא המחוקק. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר שאין להותיר נפגעים בלי תרופה בזמן שממתינים לחקיקה.

שני דברים כדאי לזכור מהלכת מור. היא עסקה בבקשה מקדמית, לפני שיש תביעה ונתבע. והיא עסקה בגולש שבחר בבירור להישאר אנונימי, כך שהאנונימיות עצמה נחשבה חלק מחופש הביטוי שלו. שתי הנקודות האלה הן שאפשרו לבתי המשפט בשנים שאחר כך לאבחן את ההלכה.

האם המחוקק השלים את החסר?

לא בתחום לשון הרע. לפי החלטת בית משפט השלום בחיפה מ-2025, שתתואר בהמשך, ניסיונות החקיקה לא צלחו, ובהם הצעת חוק מ-2022 שביקשה להוסיף לחוק איסור לשון הרע מנגנון לחשיפת פרטי מנוי. המנגנון היחיד שנחקק הוא בחוק זכויות יוצרים, למי שטוען שזכות היוצרים שלו הופרה ברשת. מי שנפגע מלשון הרע לא נהנה מהסדר דומה.

התוצאה היא מצב לא אחיד. הלכת מור מחייבת את הערכאות הדיוניות, ובתי המשפט חוזרים ומזכירים זאת. מנגד, הם לא רוצים להפוך את הרשת לעיר מקלט, ולכן מחפשים דרכים מוגבלות לתת סעד בלי לסתור את ההלכה. מי שפונה לבית המשפט צריך להבין את הדרכים האלה ואת גבולותיהן.

מתי בתי המשפט כן נותנים צו נגד רשת חברתית?

ההבחנה החשובה ביותר שנוצרה בפסיקה היא בין חשיפה של גולש לא ידוע לבין אימות של נתבע ידוע. בקשה לגלות מי זה "משתמש 123" נתקלת בהלכת מור. בקשה לברר אם חשבון מסוים שייך לנתבע שכבר נתבע בשמו, נבחנת אחרת.

הדוגמה העדכנית היא ת"א (שלום ת"א) 40569-05-25 (26.5.2026). עיתונאי הגיש תביעה בעילה לפי החוק למניעת הטרדה מינית נגד אדם מסוים, וטען שהוא שמחזיק בחשבון ברשת X שממנו פורסמו עליו שנים עשר פרסומים מבזים. הנתבע הכחיש כל קשר לחשבון, וטען שאין נגדו ראיות כמו נתוני IP או אסמכתאות מהפלטפורמה. התובע ביקש צו שיחייב את X למסור מידע רחב: מכשירים מחוברים, שמות משתמש, כתובות IP, כל הפרסומים בחשבון ונתוני אימות דוא"ל.

בית המשפט נענה לבקשה באופן חלקי. הוא קבע שאין כאן גולש אנונימי והליך שקודם לתביעה, אלא נתבע ספציפי שזהותו ידועה, ונשאר רק לאמת אם הוא שמסתתר מאחורי שם המשתמש. לכן אין חשש שבית המשפט יהפוך לחוקר שמתור אחר גולש אקראי. בית המשפט הוסיף שני נימוקים מעשיים. החשבונות הוסרו אחרי שהוגשה התביעה, ויש בכך אינדיקציה לקשר אפשרי בין הנתבע לכותב. והנתבע, שטוען שאין לו כל קשר לחשבון, לא הסביר מדוע הוא מתנגד כל כך לצו שעשוי לאמת את טענתו.

עם זאת, הצו צומצם מאוד. רשימת המכשירים וכתובות ה-IP נדחו כדרישות כוללניות, שעלולות לחשוף נתונים שאינם קשורים לנתבע. בקשת כל הפרסומים בחשבון נדחתה כפגיעה בלתי מידתית בפרטיות. בסוף ניתן צו לרשת X למסור רק את שמות המשתמש, ושינויים בהם, בחשבונות שמקושרים לדוא"ל ולטלפון של הנתבע, כולל שני החשבונות שבמחלוקת. ואם החשבונות אינם של הנתבע, אין צורך לציין של מי הם. בית המשפט גם ציין שאם X תתנגד, ישקול לזמן עד מטעמה. עוד הדגיש שהעילה שם הייתה הטרדה מינית ולא לשון הרע, וראה בכך שיקול נוסף לטובת התובע. בתביעת לשון הרע, שבה האנונימיות נחשבת חלק מחופש הביטוי, האיזון עשוי להיות קשוח יותר.

הלקח ברור: הצו שבתי המשפט מוכנים לתת הוא כלי אימות, לא כלי חקירה. מי שמגיע עם נתבע מסוים וראיות שקושרות אותו לחשבון, יכול לקבל עזרה בהשלמת התמונה. מי שמגיע בלי חשוד, יתקשה מאוד.

האם סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות פותח דלת?

בהלכת מור נשארה בצריך עיון השאלה אם סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות יכול לשמש בסיס לצו, משום שהצדדים לא טענו לגביו. הסעיף, בנוסחו היום, אוסר על מי שהגיע אליו מידע אישי בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע לגלות אותו, אלא לצורך עבודתו, לביצוע החוק "או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי", ומוסיף שאם הבקשה הוגשה לפני תחילת ההליך, היא תידון בבית משפט השלום (סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות).

בתי משפט שלום אחדים ביססו על הסעיף הזה צווים לחשיפת מפרסמים. החלטה מפורטת בנושא ניתנה בת"א (שלום חי') 46379-11-24 (24.1.2025). רופא ביקש לחייב את קופת החולים שבה הוא עובד לגלות את זהות האנשים שהגישו נגדו שמונה עשרה תלונות, אחרי שפרסם ברשת תמונה בהקשר של מחאה ציבורית. הוא טען שהתלונות הוגשו בעקבות קריאה מאורגנת, ושהוא רוצה לשקול תביעת לשון הרע נגד המתלוננים.

בית המשפט קבע, ככלל, שיש לו סמכות לתת צו לצד שלישי לחשוף את זהותו של מפרסם, ושאפשר לעגן אותה בסעיף 16. הוא גם הציג את השיקולים: האם הוכח שזכותו של המבקש הופרה, האם למפרסם הייתה ציפייה לגיטימית שזהותו לא תיחשף, והאם יש אינטרסים או נסיבות מיוחדות. ובמקרה הטיפוסי, כך נכתב, יש גם אינטרס ציבורי שהרשת לא תהפוך לשטח הפקר. בית המשפט דחה את הטענה שכישלון הצעת החוק מ-2022 מלמד שהמחוקק שלל סמכות כזאת.

ובכל זאת, הבקשה נדחתה. בית המשפט הדגיש שצו נגד צד שלישי יינתן רק בנסיבות חריגות. התלונות הגיעו רק לגורם שמטפל בתלונות הציבור, שחלה עליו חובת סודיות, ולא פורסמו לציבור. לא הוצגה אינדיקציה שהן כוללות לשון הרע, ועמדה להן לכאורה הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, על תלונה לרשות מוסמכת. מנגד, מי שמתלונן בקופת חולים מצפה שזהותו לא תימסר כדי שיתבעו אותו, וחשיפה הייתה פוגעת במוסד התלונות. הרופא חויב בשכר טרחה של 3,000 שקל.

המשמעות למי שנפגע מפרסום אנונימי ברשת: הדלת של סעיף 16 קיימת לפי חלק מבתי המשפט, אבל היא לא אוטומטית. צריך להראות פרסום שעל פניו הוא לשון הרע, פגיעה ממשית, והיעדר דרך אחרת להגיע למפרסם. וההחלטות האלה ניתנו בערכאות דיוניות, רובן בבתי משפט השלום, כשמעליהן עומדת הלכה של בית המשפט העליון שלא שונתה.

ומה לגבי גוגל וחברות זרות?

רוב הפלטפורמות שבהן מתפרסמים פוסטים פוגעניים הן חברות זרות, והן מעלות טענות קבועות: המידע אינו בשליטתן, החברה הנכונה רשומה במדינה אחרת, ובית משפט ישראלי צריך לפעול דרך מנגנוני עזרה משפטית בין מדינות. בת"א (שלום חי') 56276-07-24 (3.11.2025) ביקשה Google LLC לבטל צו שחייב אותה להמציא מידע והיסטוריית עריכות מחשבונות של הנתבעים בפלטפורמות הפרסום והניתוח שלה. ההליך עסק בסכסוך מסחרי ובזכויות יוצרים ולא בלשון הרע, אבל הנימוקים רלוונטיים.

בית המשפט דחה את כל טענות גוגל. הטענה שהפלטפורמה מופעלת בידי חברה אירית, והטענה שהמידע אינו בשליטתה, נדחו בין היתר משום שלא נתמכו בתצהיר. גם הטענה שהצו סותר את הלכת מור נדחתה: אותה הלכה עוסקת בחשיפת גולש אנונימי כהכנה להליך, ואילו כאן מדובר במידע של הנתבעים עצמם, שהסכימו לחשיפתו. בית המשפט הגביל את המידע לתקופה שעד הגשת התביעה, וחייב את גוגל בהוצאות של 1,500 שקל.

ההחלטה מראה שחברה זרה אינה חסינה מצו של בית משפט ישראלי, כשהמידע קשור לבעל דין בהליך שכבר מתנהל. היא אינה מלמדת שגוגל תחויב לחשוף כותב ביקורת אנונימי שאין לגביו חשוד, ומצב כזה עדיין נשלט על ידי הלכת מור.

המצבמה צפוי בבית המשפט
אין חשוד, ומבקשים לגלות מי עומד מאחורי חשבון או כתובת IP לפני תביעהזה המצב שנדון בהלכת מור. הסיכוי נמוך, גם אם יש החלטות שלום שמבססות סמכות על סעיף 16
יש נתבע מסוים שנתבע בשמו, ומבקשים לאמת שהחשבון שלוצו מצומצם ניתן במקרים מתאימים, לעיתים רק לשמות משתמש ובלי לחשוף צד אחר
הנתבע מסכים שהפלטפורמה תמסור את המידעבתי המשפט נוטים לתת צו, גם נגד חברה זרה
הבקשה רחבה: כל הפרסומים, כל המכשירים, כל ה-IPצפויה דחייה או צמצום, בגלל הפגיעה בפרטיות של אחרים

מה אפשר לעשות כבר עכשיו?

לפני שחושבים על צווים, יש צעדים שאינם תלויים בזהות המפרסם, וחלקם חשובים יותר מכל הליך.

  1. תיעוד מלא ומדויק. צילום מסך של הפרסום, הקישור הישיר אליו, התאריך והשעה, שם המשתמש, וגם המזהה הקבוע של החשבון אם אפשר להגיע אליו. בהחלטה נגד X הצו התייחס למספרי המזהה של החשבונות, ולא רק לשם התצוגה, שאפשר לשנות בקלות. שמרו גם תגובות, שיתופים וצפיות.
  2. דיווח לפלטפורמה ובקשת הסרה. לרוב הרשתות יש מנגנון לדיווח על תוכן פוגעני, מתחזה או כוזב. ההסרה אינה תלויה בשאלה מי הכותב, ולעיתים היא הסעד העיקרי שהנפגע צריך. הדרכים לכך מפורטות במאמר על הסרת פוסט פוגעני מהרשת.
  3. פנייה למפעיל האתר או למנהל הקבוצה. כשהפרסום נמצא באתר ישראלי, בפורום או בקבוצה מנוהלת, פנייה מסודרת למפעיל עשויה להוביל להסרה מהירה.
  4. איסוף ראיות נסיבתיות. כאן נמצא לרוב המפתח. פרטים שרק אנשים מעטים יודעים, סגנון כתיבה ושגיאות חוזרות, עיתוי שמתאים לסכסוך מסוים, חשבונות שנפתחו באותו יום, תמונות שמקורן ידוע, או אדם שמפיץ את הפרסום הראשון לפני כולם. ראיות כאלה אינן מוכיחות לבדן, אבל הן מה שמאפשר לתבוע אדם מסוים ולבקש צו אימות.
  5. בחינת תביעה נגד נתבע מסוים. כשהראיות מצביעות על אדם מסוים, אפשר לתבוע אותו בשמו ולבקש במסגרת ההליך צו לפלטפורמה לאמת את הקשר לחשבון. זה המסלול שבו בתי המשפט נענו בפועל.

לגבי מועדים: מידע טכני אצל פלטפורמות ואצל ספקים אינו נשמר לעולם, וחשבונות נמחקים. ככל שחולף זמן, קשה יותר לבסס קשר בין חשבון לאדם. לכן כדאי להתחיל בתיעוד ובהערכה משפטית מהר, גם אם ההחלטה לתבוע תתקבל אחר כך.

האם אפשר לתבוע "פלוני" בלי שם?

בהלכת מור דן בית המשפט העליון ברעיון של תביעה נגד נתבע גנרי, מעין "פלוני" או John Doe, כדי לבקש במסגרתה את חשיפת זהותו. הוא קבע שהתקנות אינן מכירות בתביעה כזו, שהיא מחייבת הסדרים להגנה על הנתבע שאינו יודע עליה, ושיצירת פרק כזה בסדרי הדין היא עניין לחקיקה. לכן תביעה נגד פלוני, כשאין שום חשוד, אינה דרך שאפשר לסמוך עליה היום.

זה לא אומר שאין מה לעשות כשאין חשוד. ההסרה עדיין אפשרית, והתיעוד שומר על האפשרות לפעול אם הזהות תתברר בהמשך. לא מעט מפרסמים אנונימיים מסגירים את עצמם עם הזמן: פרסום נוסף בחשבון האמיתי, הודעה לחבר משותף, או תגובה שחושפת מידע שרק הם מחזיקים.

מה הסיכון בתביעה נגד החשוד הלא נכון?

זו נקודה שמאמרים רבים מדלגים עליה. מי שתובע אדם מסוים בטענה שהוא עומד מאחורי חשבון אנונימי, מייחס לו בעצמו מעשה פוגעני. אם הטענה לא תוכח, התביעה תידחה, והתובע עלול לשאת בהוצאות. וכשהייחוס נעשה גם מחוץ לבית המשפט, למשל בפוסט שמכריז "אני יודע שזה אתה", הוא עלול להיות בעצמו פרסום שמחייב בפיצוי.

ההחלטה נגד X ממחישה גם את הצד ההפוך. הנתבע שם טען שאין שום ראיה שהוא המפרסם, ובכל זאת בית המשפט נתן צו אימות בגלל נסיבות שתמכו בקשר: מחיקת החשבונות אחרי הגשת התביעה והתנגדות נחרצת לבדיקה שיכלה לנקות אותו. כלומר, ראיות נסיבתיות טובות יכולות לפתוח את הדלת לראיות ישירות. ניחוש לא.

מכאן גם עצה לצד השני. מי שנתבע בטענה שהוא עומד מאחורי חשבון שאינו שלו, יכול לעיתים להסכים לבדיקה ממוקדת מול הפלטפורמה, וכך לסיים את ההליך מהר. מי שמתנגד לכל בירור, צריך לקחת בחשבון שבית המשפט עשוי לראות בכך אינדיקציה.

מה הסיכויים, בשורה התחתונה?

אין תשובה אחת, ותלוי מאוד במה שכבר יש בידיכם.

נקודת הפתיחההערכה כללית
פרסום אנונימי, בלי שום חשודהסרה אפשרית. חשיפה בצו קשה מאוד, בגלל הלכת מור
חשוד מסוים, עם ראיות נסיבתיות ממשיותאפשר לתבוע אותו ולבקש צו אימות מצומצם מהפלטפורמה
מפרסם שזהותו התבררה, ופרסום שאינו הבעת דעההשאלה עוברת להגנות ולפיצוי, כמו בכל תביעת לשון הרע

גם כשהזהות ידועה, לא כל פרסום פוגעני הוא לשון הרע. ביקורת, הבעת דעה ותיאור חוויה אמיתית נהנים מהגנות בחוק, וההבחנה ביניהן לבין ייחוס עובדה שקרית מוסברת במאמר על שיימינג ברשת. לשאלות על אחריות של מי שהגיב, שיתף או עשה לייק ראו את המאמר על לשון הרע באינטרנט ובפייסבוק.

שאלות נפוצות

אפשר לחייב את פייסבוק או את X לגלות מי פתח חשבון פיקטיבי?

כשאין חשוד ולא הוגשה תביעה, הלכת מור מקשה מאוד על צו כזה. כשיש נתבע מסוים, ניתנו צווים מצומצמים שמחייבים את הרשת לאמת אם החשבון קשור אליו, בלי לחשוף אדם אחר.

הלכת מור עדיין בתוקף?

כן. היא לא שונתה, ובתי המשפט מזכירים שהיא מחייבת. במקביל הם מבחינים אותה, בעיקר כשיש נתבע ידוע, כשהנתבע מסכים או כשהמידע נוגע לבעל דין עצמו.

מה זה צו אימות זהות?

צו שמופנה לפלטפורמה במסגרת תביעה קיימת, ומבקש לברר אם חשבון מסוים שייך לנתבע. בהחלטה מ-2026 נגד X הוגבל הצו לשמות המשתמש בחשבונות שמקושרים לדוא"ל ולטלפון של הנתבע.

אפשר להגיש בקשה לפני שמגישים תביעה?

סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות קובע שבקשה כזו, אם הוגשה לפני ההליך, נדונה בבית משפט השלום. בית משפט השלום בחיפה קבע ב-2025 שיש לו סמכות מכוח הסעיף, אבל דחה את הבקשה שהייתה לפניו. זה מסלול אפשרי, לא מובטח.

הפלטפורמה זרה. בית משפט בישראל יכול לחייב אותה?

בהחלטה מ-2025 דחה בית משפט השלום בחיפה את טענות גוגל שהיא חברה זרה ושהמידע אינו בשליטתה, בין היתר כי לא צורף תצהיר. ההחלטה עסקה במידע של הנתבעים עצמם, שהסכימו למסירתו, ולא בחשיפת גולש אנונימי.

הפרסום נמחק. עדיין אפשר לעשות משהו?

אם תיעדתם אותו לפני המחיקה, כן. בהחלטה נגד X החשבונות נמחקו אחרי הגשת התביעה, ובית המשפט ראה בכך אינדיקציה לקשר בין הנתבע לכותב. בלי תיעוד, קשה מאוד להוכיח פרסום.

אני בטוח שאני יודע מי כתב. מותר לי לכתוב את זה ברשת?

לא כדאי. ייחוס פומבי של פרסום פוגעני לאדם מסוים, בלי ראיות, עלול להיות בעצמו לשון הרע. עדיף לבנות את הראיות ולפעול בהליך מסודר.

סיכום

גולש אנונימי אינו מחוסן מאחריות, אבל הדרך אליו עוברת היום בעיקר דרך ראיות שמצביעות על אדם מסוים, ולא דרך צו חשיפה כללי. הלכת מור עדיין עומדת, ובתי המשפט מבחינים אותה כשיש נתבע ידוע או כשהבקשה צרה וממוקדת. מי שנפגע צריך לתעד מיד, לבקש הסרה, לאסוף ראיות נסיבתיות, ורק אחר כך להחליט את מי לתבוע ואיזה צו לבקש. מי שנתבע בטענה שהוא עומד מאחורי חשבון, צריך לשקול היטב אם להתנגד לבירור. בשני המצבים, בדיקה של עורך דין הוצאת דיבה בשלב מוקדם עוזרת לבחור את המסלול הנכון ולהימנע מתביעה נגד האדם הלא נכון.

המשרד מייצג נפגעים ונתבעים בהליכי לשון הרע ברשת, כולל בקשות לצווים נגד רשתות חברתיות ותביעות שבהן זהות המפרסם שנויה במחלוקת. לתיאום פגישת ייעוץ ראשונה: 09-8980681. סניפי המשרד: ז'בוטינסקי 5, רמת גן, והאורנים 32, עפולה.

האמור במאמר הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי הראיות והמסמכים הרלוונטיים.

שתפו את העמוד:

מאמרים

צוואות וירושות

ירושה של רווק או רווקה בלי ילדים: מי יורש, ומה משתנה כשיש צוואה

רווק או רווקה שנפטרו בלי ילדים משאירים אחריהם לעיתים קרובות משפחה רחבה ולא מעגל ברור של יורשים. אצל אדם נשוי עם ילדים התמונה מוכרת: בן הזוג והילדים. כאן השאלה פתוחה יותר. האם ההורה המבוגר יורש הכול?

לקריאת המאמר
20 בנובמבר 2026
מאמר משפטי

כתבתי ביקורת על עסק וקיבלתי מכתב התראה: מתי ביקורת מותרת, וכמה פסקו בתביעות על ביקורות ברשת

כתבתם ביקורת בגוגל על שירות שלא היה טוב, או אזהרה בקבוצת פייסבוק שכונתית, וכעבור כמה ימים הגיע מכתב מעורך דין: הסירו את הפרסום, פרסמו התנצלות, ואם לא נגיש תביעה של מאות אלפי שקלים.

לקריאת המאמר
20 בנובמבר 2026