פוסט פוגעני מעורר דחף מובן לפעול מיד: להגיב, לכתוב למפרסם בכעס, לבקש מחברים לדווח. לפעמים הדחף הזה עוזר, ולעיתים הוא מקלקל. תגובה חריפה עלולה להפוך מחלוקת קטנה למריבה פומבית, ודרישה שנשלחה לפני התיעוד עלולה להסתיים במחיקת הפוסט יחד עם הראיה.
רוב המאמרים בנושא מתמקדים בשאלה אם הפוסט הוא לשון הרע, ועוצרים שם. מי שמחפש איך להוריד פוסט צריך בעיקר תשובה מעשית: מה עושים בשעה הראשונה, את מי מבקשים להסיר, מה קורה כשהרשת החברתית מסרבת, ומתי נכון לשלם על הליך משפטי. המאמר עוסק בשאלות האלה. על עילת התביעה עצמה ראו את העמוד הראשי בנושא לשון הרע, ואת המאמר על לשון הרע באינטרנט ובפייסבוק.
האם כל פוסט פוגעני אפשר להסיר?
לא. פוסט יכול להכאיב מאוד ועדיין להיות מותר לפרסום. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזות אותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות שמיוחסים לו, או לפגוע בו במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המילה "אדם" בסעיף כוללת גם תאגיד, ולכן גם עסק יכול לפעול בשל פרסום כזה.
סעיף 7 לחוק קובע שפרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר מלבד הנפגע הוא עוולה אזרחית. לפי סעיף 2, כתב שעשוי היה להגיע לאדם אחר הוא פרסום. בית המשפט העליון הבהיר בעניין ניידלי (רע"א 1239/19) שהחוק חל גם על פרסומים ברשתות החברתיות, בשינויים המתחייבים ובהתחשב במאפיינים של הזירה.
מנגד עומדות ההגנות. סעיף 14 מגן על פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי, וסעיף 15 מגן על פרסום בתום לב בנסיבות מסוימות, למשל הבעת דעה בעניין ציבורי או ביקורת על פעולה שנעשתה בפומבי. ביקורת חריפה על עסק, גם אם היא לא נעימה, לא תמיד תהיה עילה להסרה. כדאי לשאול את השאלה הזו בכנות עוד לפני הפנייה הראשונה, כי דרישה שאין לה בסיס עלולה להביא לתוצאה הפוכה מזו שרציתם ולמשוך עוד תשומת לב לפוסט.
פוסט יכול להיות בעייתי גם בלי להיות לשון הרע. פרסום תצלום של אדם ברבים בנסיבות שעלולות להשפילו, או פרסום עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים, למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד, הוא פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, ולפי סעיף 4 לאותו חוק זו עוולה אזרחית. כאן טענת "זו האמת" לא בהכרח פותרת את העניין. בתביעה כזו בית המשפט רשאי, לפי סעיף 29 לחוק, לאסור את הפצת החומר הפוגע ואף להורות על החרמתו, ולכן במקרים האלה בוחנים גם את המסלול הזה, לפעמים במקביל לתביעת לשון הרע.
מה עושים בשעה הראשונה?
התיעוד קודם לכול. הוא לוקח כמה דקות, ובלעדיו שאר השלבים מאבדים חלק גדול מהכוח שלהם:
- צלמו את הפוסט המלא, כך שיראו את שם המפרסם ואת התאריך.
- העתיקו את הכתובת המדויקת של הפוסט ואת כתובת הפרופיל של המפרסם.
- צלמו את התגובות, את מספר השיתופים ואת שמות המשתפים שאפשר לראות.
- אם מדובר בקבוצה, רשמו את שמה ואת מספר החברים בה.
- בקשו מאדם נוסף שראה את הפוסט לרשום מתי ואיפה ראה אותו.
- רשמו מה קרה בעקבות הפרסום: פניות של לקוחות, ביטול הזמנה, שיחה עם מעסיק.
התיעוד משרת שתי מטרות. הוא מוכיח שהפרסום התקיים ומה נאמר בו, והוא מראה את היקף החשיפה. אם הפוסט יימחק מחר, עדיין תהיה לכם האפשרות לטעון לגבי התקופה שבה היה באוויר.
בשלב הזה גם לא מגיבים בפוסט עצמו. תגובה בפוסט מקפיצה אותו אצל חברים של המגיב ועלולה להגדיל את החשיפה. אם תגובה ציבורית אכן נחוצה, ניסוח ענייני שנשקל מראש עדיף על תשובה בלהט הרגע.
מה ההבדל בין שלושת המסלולים?
| המסלול | מתי הוא מתאים |
|---|---|
| פנייה למפרסם | המפרסם ידוע, אפשר להגיע אליו, ויש סיכוי שיבין את הסיכון או יסכים לתיקון |
| דיווח לרשת החברתית | הפוסט מפר לכאורה את כללי השימוש, או שהמפרסם לא מגיב או לא מזוהה |
| פנייה לבית המשפט | הפגיעה חמורה ומתמשכת, המסלולים האחרים לא הועילו, ויש ראיות מסודרות |
אין חובה בחוק לעבור את המסלולים לפי הסדר הזה, אך יש בו היגיון כלכלי: כל שלב יקר יותר מקודמו ודורש יותר הכנה. יש גם מקרים שבהם נכון לדלג, למשל כשהפרסום חושף מידע אינטימי וכל יום של המתנה מחמיר את הנזק.
איך פונים למפרסם בלי להחמיר את המצב?
הפנייה הישירה היא לעיתים הדרך המהירה ביותר, כי המפרסם המקורי הוא מי שיכול למחוק את הפוסט בלחיצה. בעניין ניידלי ציין בית המשפט העליון שהמפרסם המקורי הוא מי שבכוחו להסיר את הפרסום באופן מיידי, ואילו המשתף יכול למחוק רק את השיתוף שלו.
פנייה טובה כוללת ארבעה דברים: מהו הפרסום המדויק, מה לא נכון בו או למה הוא פוגע, מה מבקשים (הסרה, תיקון, התנצלות או שילוב ביניהם), ומועד ברור. רצוי לנסח אותה ברוגע ובלי איומים, כי היא עשויה להיות מוצגת בהמשך לבית המשפט. יש מקרים שבהם נכון ששיחה אישית תקדים מכתב רשמי, למשל כשמדובר בשכן או בקרוב משפחה. במקרים אחרים מכתב של עורך דין מעביר מסר ברור יותר. על הנוסח, על דרך המשלוח ועל השאלה אם המכתב עצמו עלול להיחשב פרסום, ראו את המאמר על מכתב התראה בלשון הרע.
חשבו מראש גם על מה אתם מוכנים לקבל. לעיתים תיקון קצר בפוסט, או מחיקה בלי התנצלות, משיגים את מה שבאמת צריך, בעלות נמוכה בהרבה מהליך. לפי סעיף 9(א)(2) לחוק, גם בית משפט יכול לצוות על פרסום תיקון או הכחשה, אבל זה קורה רק בסוף הדרך, ולא בתחילתה.
מה אפשר לצפות מדיווח לרשת החברתית?
לכל רשת גדולה יש מנגנון דיווח, והוא נבחן לפי כללי השימוש של אותה רשת. זו נקודה שקל לפספס: הרשת לא בודקת בדרך כלל אם הפוסט הוא לשון הרע לפי החוק הישראלי, אלא אם הוא מפר את הכללים שלה. פוסט שקרי לגמרי עלול להישאר, ופוסט שבו יש הטרדה בוטה עשוי לרדת מהר יחסית.
לכן כדאי לדווח לפי הקטגוריה המתאימה ביותר לתוכן בפועל, ולצרף את המידע שהטופס מאפשר. שמרו צילום של הדיווח ושל התשובה. דיווחים המוניים של חברים לא משנים את מה שכתוב בפוסט, ואין לדעת אם יעזרו. אם הדיווח נדחה, עדיין עומדות לכם הדרכים האחרות, וסירוב של הרשת אינו קובע דבר לגבי זכותכם לפי החוק.
השאלה אם הרשת עצמה אחראית משפטית לפוסט היא שאלה נפרדת. בעניין מור ציין בית המשפט העליון, בין השאלות הפתוחות, את תחולת סעיף 11 לחוק, שעניינו אמצעי תקשורת, על תגובית באתר אינטרנט. אל תניחו שתביעה נגד הפלטפורמה היא דרך קיצור.
מתי בית המשפט יורה להסיר פוסט?
תביעת לשון הרע, יחד עם בקשה לצו שיורה להסיר את הפוסט, מוגשת בדרך כלל לבית משפט השלום, שמוסמך לדון בתביעות אזרחיות עד 2,500,000 ש"ח (סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט). את הבקשה לסעד זמני מגישים לאותו בית משפט, יחד עם התביעה או לפניה. צריך להבחין בין שני שלבים, כי הדין שונה בהם מאוד.
בסוף ההליך. כשנקבע שהפרסום הוא לשון הרע ולא עומדת למפרסם הגנה, הפסיקה רואה בצו מניעה קבוע את נקודת המוצא. כך תיאר זאת השופט עמית בע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, וגם הוא הדגיש שזה סעד שבשיקול דעת, והציע להסתפק בהסרת הקטע הפוגעני בלבד. שופטי הרוב שם לא קיבלו את הצעתו בעניין זה. סעיף 9(א)(1) לחוק מאפשר גם לאסור הפצה של עותקי הפרסום.
בתחילת ההליך. כאן הקושי גדול יותר, כי עוד לא נקבע מה אמת ומה לא. ברע"א 5242/14 הובאה ההלכה שלפיה על דרך הכלל לא יינתן צו שמונע מראש פרסום בשל חשש לפגיעה בשם הטוב. בית המשפט העיר שם שאולי הגיעה העת לעיין בהלכה הזו מחדש, אך לא הכריע בכך. ההלכה נאמרה על מניעת פרסום מראש, ובפוסט שכבר עלה המצב שונה במידת מה, אך גם בו בית המשפט שוקל את חופש הביטוי מול פגיעה שטרם הוכחה. לכן אין להניח שצו יינתן מיד.
תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את המסגרת לכל בקשה לסעד זמני. בית המשפט צריך להשתכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה, בקיום עילת תביעה ובנחיצות הסעד. הוא שוקל את הנזק לכל צד, אם קיים סעד שפגיעתו קלה יותר, את תום הלב של הצדדים, והאם המבקש השתהה יתר על המידה. אפשר לבקש סעד זמני גם לפני הגשת התביעה, אם בית המשפט שוכנע שהדבר מוצדק, ואז התביעה צריכה להיות מוגשת בתוך שבעה ימים או במועד אחר שיקבע.
מכאן שלוש מסקנות מעשיות. אל תמתינו שבועות עם הבקשה אם הנזק דחוף. הכינו תצהיר וראיות כבר בשלב הראשון. ובקשו רק מה שצריך: בקשה ממוקדת להסיר אמירה עובדתית שקרית חזקה יותר מבקשה להשתיק אדם כליל. ההחלטה הזו נבחנת תמיד לפי הנסיבות, ואין נוסחה שמבטיחה את התוצאה.
ומה אם המפרסם אנונימי?
זו הנקודה שבה אנשים מתאכזבים. ברע"א 4447/07 מור נ' ברק, נדון ניסיון של אדם לחייב ספקית גישה לאינטרנט לחשוף את מי שפרסמו עליו הודעות אנונימיות. כפי שסיכם בית המשפט העליון ברע"א 4615/22, נקבע באותו עניין שאין לחייב ספקית אינטרנט לגלות את זהות לקוחה לצורך תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. ביסוד הקביעה עמדו הרצון למנוע פגיעה בחופש הביטוי, וכן העובדה שלא הייתה עילת תביעה ישירה נגד הספקית.
עם זאת, מור אינו אומר שאנונימי מוגן מכל דבר. בית המשפט כתב שם שהאינטרנט אינו מערב פרוע, וציין שאותו הליך לא עסק במפעילי האתרים עצמם. המשמעות המעשית היא שבמקרה כזה מתמקדים קודם כול בהסרה: דיווח לרשת או פנייה למפעיל האתר. במקביל מתעדים כל פרט שעשוי לרמוז על הזהות, כמו סגנון, מידע שרק אנשים מעטים מכירים, או חשבונות שקשורים זה לזה. ניחוש של זהות המפרסם ופנייה אל "החשוד" עלולים להוביל לתביעה נגדכם, ולכן לא פועלים לפי תחושת בטן.
צריך לטפל גם בכל מי ששיתף?
שיתוף הוא פרסום. בעניין ניידלי קבע בית המשפט העליון שפעולת שיתוף יוצרת מעין עותק של הפרסום, וחושפת אותו לקהל נוסף, בעוד שלגבי לייק הגיע למסקנה אחרת.
אבל זה לא אומר שצריך לרדוף אחרי כל משתף. בית המשפט ציין שברירת המחדל, בהיעדר נסיבות חריגות, היא שהתביעה תוגש קודם כול נגד המפרסם המקורי, ושתביעה רק נגד משתף מסוים עשויה להדליק נורת אזהרה לגבי מניעי התובע. הגיוני יותר להתמקד במי שהגדיל את החשיפה באופן ממשי, למשל חשבון עם קהל גדול, ולבקש מחברים ששיתפו בטעות למחוק את השיתוף בשקט.
עד מתי אפשר לפעול, ומה עם פוסט שנשאר באוויר?
התיישנות של תביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, והיא מתחילה ביום שבו נולדה העילה (סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות). אלא שבפרסום שנשאר נגיש השאלה מורכבת יותר, והפסיקה לא אחידה בכל פרטיה. בעניין בכרי סברו השופטים שטיין ומינץ, בדעת רוב, שפרסום שמפרסמו לא הסיר אותו מהמרחב הציבורי הוא עוולה נמשכת, ושהתביעה שם לא התיישנה. השופט עמית חלק על גישה זו והזהיר מפני התוצאה של אחריות בלי סוף זמן. הדיון שם נסב על סרט ועל נסיבות מיוחדות, ולא על פוסט רגיל, ולכן אין להקיש ממנו באופן אוטומטי.
מי שלא ידע על הפוסט לא בהכרח מוגן גם הוא. סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את תחילת התקופה רק כשהעובדות נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע. לכן עדיף לא לבנות על ויכוח כזה ולפעול בזמן. ומעבר להתיישנות, כפי שראינו, השתהות עלולה לפגוע בבקשה לסעד זמני הרבה לפני שהתקופה מסתיימת.
האם צו למניעת הטרדה מאיימת הוא דרך קיצור?
לא תמיד. חוק מניעת הטרדה מאיימת מתאר הטרדה בנסיבות שנותנות בסיס סביר להניח שהמטריד עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו של אדם, בפרטיותו או בחירותו, או בגופו. סעיף 2(ב)(4) מזכיר במפורש גם פגיעה בשמו הטוב. סעיף 4 מאפשר להורות בצו על הימנעות ממעשים שמנויים בסעיף 5, ובהם הטרדה ויצירת קשר, וסעיף 5(ד) מוסיף כל הוראה אחרת הדרושה להבטחת שלומו וביטחונו של הנפגע.
הכלי הזה מיועד לדפוס של התנהגות מטרידה ומאיימת, ולא לוויכוח על נכונות של פוסט אחד. אם מישהו מפרסם שוב ושוב, פונה לבני משפחה או למקום העבודה ומאיים, כדאי לשקול אותו. אם מדובר בפוסט בודד ובמחלוקת על עובדות, סביר יותר שהמסלול הוא חוק איסור לשון הרע.
אילו טעויות מקשות על הסרת הפוסט?
- מחיקה של ראיות: חסימת המפרסם לפני התיעוד עלולה למנוע גישה לפוסט ולראיות.
- תגובה מיידית בפוסט: היא מגדילה את החשיפה ועלולה להפוך גם אתכם למפרסמים של דברים שתתחרטו עליהם.
- פרסום נגדי: פוסט חריף בתשובה יכול לעמוד בפני עצמו כעילה נגדכם. סעיף 15(10) מגן רק על פרסום שלא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם.
- השתהות: מי שממתין זמן רב עלול להיתקל בשאלה מדוע הבקשה דחופה פתאום.
- בקשה רחבה מדי: דרישה להשתיק כל ביקורת מקשה על בית המשפט לתת סעד ומחזקת את טענת המפרסם לחופש הביטוי.
- התעלמות מההגנות: לפני הליך בודקים בכנות גם אם המפרסם יוכל לטעון להגנות בתביעת לשון הרע.
שאלות נפוצות
כמה זמן לוקח להסיר פוסט פוגעני?
אין פרק זמן קבוע. מפרסם יכול למחוק פוסט בתוך דקה, דיווח לרשת תלוי במדיניות שלה, והליך משפטי תלוי בבית המשפט ובנסיבות. במקרים דחופים אפשר לבקש סעד זמני גם לפני הגשת התביעה.
אפשר לדרוש גם פיצוי אם הפוסט כבר נמחק?
מחיקה אינה מבטלת בהכרח את עילת התביעה על התקופה שבה הפוסט היה באוויר, ולכן התיעוד כל כך חשוב. סעיף 7א לחוק מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום שקבוע בו ומתעדכן לפי המדד. יחיד יכול לתבוע פיצוי גם בבית המשפט לתביעות קטנות, עד התקרה שנקבעה בסעיף 60 לחוק בתי המשפט. זה מסלול מהיר וזול יחסית, אך הוא פתוח רק ליחיד ולא לחברה, והוא מיועד לפיצוי כספי בלבד ולא לצו שיורה להסיר את הפוסט.
הרשת החברתית דחתה את הדיווח. זה סוף הדרך?
לא. הרשת בוחנת את הפוסט לפי כללי השימוש שלה. סירוב שלה אינו קובע אם מדובר בלשון הרע, ועדיין אפשר לפנות למפרסם או לבית המשפט.
מה עושים כשמישהו פרסם עליי פוסט אנונימי?
מתעדים, מדווחים לרשת או למפעיל האתר, ושומרים כל פרט שעשוי לזהות את הכותב. בעניין מור נקבע שאין לחייב ספקית אינטרנט לחשוף את לקוחה לצורך תביעת לשון הרע, ולכן לעיתים הדרך המעשית היא הסרה ולא תביעה.
אם מה שנכתב עליי נכון, עדיין אפשר להסיר אותו?
אמת היא הגנה לפי סעיף 14 רק אם יש בפרסום גם עניין ציבורי. כשמדובר בצנעת חיים, במצב בריאותי או בתצלום משפיל, בוחנים גם את חוק הגנת הפרטיות.
גם עסק יכול לדרוש הסרה של ביקורת?
סעיף 1 לחוק מגן גם על תאגיד ועל פגיעה בעסק או במשלח יד. עם זאת, הבעת דעה וביקורת עשויות לזכות בהגנה, ולכן בוחנים אם יש בפוסט טענה עובדתית שקרית או רק דעה לא נעימה.
מי ששיתף את הפוסט אחראי כמו מי שכתב אותו?
שיתוף נחשב פרסום לפי עניין ניידלי, אבל בית המשפט העליון ציין שברירת המחדל היא לפנות קודם למפרסם המקורי, אלא אם יש נסיבות חריגות, למשל מפרסם אנונימי.
סיכום
מי שרוצה להסיר פוסט פוגעני צריך קודם תיעוד ואז החלטה קרה: האם הפוסט אסור בכלל, מי יכול להוריד אותו, ומה יעלה כל מסלול. לעיתים די בפנייה מנומקת למפרסם, ולעיתים נדרש הליך משפטי מהיר ומדויק. בכל מקרה, מה שנעשה בימים הראשונים קובע במידה רבה את מה שאפשר יהיה להשיג בהמשך.
המשרד מלווה מי שנפגעו מפרסומים ברשת, גם מי שקיבלו דרישה להסיר פוסט, ובוחן איתם את הסיכויים לפני שנוקטים צעד. לתיאום פגישת ייעוץ ראשונה: 09-8980681. סניפי המשרד: ז'בוטינסקי 5, רמת גן, והאורנים 32, עפולה.
האמור במאמר הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי המסמכים הרלוונטיים.