
מי שקורא כתב תביעה שהוגש נגדו מגלה לא פעם שמתארים אותו כנוכל, כשקרן או כמי שפעל בזדון. אותו דבר קורה בתצהירים בסכסוכי עבודה, בבקשות לצו הגנה ובסיכומים בתיקי ירושה. התגובה הטבעית היא לרצות לתבוע על הדברים עצמם: הרי הם לא נכונים, והם כתובים במסמך שהשופט, הצד השני ועורכי הדין קוראים. השאלה ההפוכה מטרידה את מי שמנסח תביעה: האם כל מילה חריפה בכתב הטענות תחזור אליו כתביעת דיבה.
החוק עונה על שתי השאלות בהוראה אחת, ותשובתו חדה יותר ממה שרוב האנשים מצפים. דברים שנאמרים ונכתבים תוך כדי הליך שיפוטי נהנים מחסינות מוחלטת, גם כשהם שקריים. מצד שני, החסינות נגמרת בדיוק בגבולות ההליך, ומה שיוצא מהם נבחן כמו כל פרסום אחר. המאמר מסביר מה מוגן, מה לא, ואיך נראו הגבולות בפסקי דין מ-2026. לתמונה הרחבה של התחום, ראו את העמוד הראשי על עורך דין לשון הרע.
מה בדיוק קובע סעיף 13(5)?
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נקרא "פרסומים מותרים". הוא פותח במילים "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי", ומונה רשימה של פרסומים. פסקה (5) עוסקת בהליכים שיפוטיים ומכסה שתי קבוצות של אנשים:
- מי שמכריע: שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין. הפרסום שלהם מוגן כשהוא נעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם.
- מי שמשתתף בהליך: בעל דין, בא כוחו של בעל דין ועד. הפרסום שלהם מוגן כשהוא נעשה תוך כדי דיון כאמור.
המילים החשובות הן "תוך כדי דיון". הן קובעות גם את היקף ההגנה וגם את גבולותיה. לצד פסקה (5) עומדת פסקה (7), שמגינה על דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בדיון כזה בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21. פסקה (7) נוגעת בעיקר למי שמדווח על ההליך, ולא לצדדים עצמם.
סעיף 13 חל על משפט פלילי ואזרחי כאחד. המאמר הזה עוסק רק בצד האזרחי: מתי אפשר לתבוע פיצוי על דברים שנאמרו בהליך, ומתי לא.
למה החסינות מוחלטת, גם כשהדברים שקריים?
רוב ההגנות בחוק איסור לשון הרע מותנות. הגנת אמת הפרסום דורשת שהדברים יהיו אמת ושיהיה בהם עניין ציבורי. הגנות תום הלב בסעיף 15 דורשות שהמפרסם פעל בתום לב. סעיף 13 שונה: הוא אינו נותן הגנה שצריך להוכיח, אלא קובע שהפרסום כלל אינו עילה לתביעה.
בפסק הדין מתל אביב שיתואר בהמשך כתבה הרשמת, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, שההגנה אינה מותנית באמיתות הפרסום, בתום לב או ברלוונטיות. היא חלה על כל צעד הננקט בקשר להליך, לרבות כתבי טענות ומסמכים המוגשים לבית המשפט, ואף על מכתב התראה הקשור להליך.
ההיגיון ברור, גם אם הוא לא נעים למי שנפגע. מערכת משפט צריכה שצדדים ועדים יוכלו לומר את גרסתם במלואה בלי לחשוש שכל טענה תוליד תביעה חדשה. אם כל כתב הגנה שמייחס לתובע שקר היה הופך לתביעת דיבה, הסכסוך היה מתפצל לאין סוף. הכלי של המערכת נגד טענות שקריות הוא ההליך עצמו: חקירה נגדית, ראיות, קביעת מהימנות, והוצאות נגד מי שהעלה טענות סרק.
מה נחשב פרסום תוך כדי דיון?
ההגנה רחבה יותר מהאולם. לפי הפסיקה שמצוטטת בפסקי הדין שקראנו, היא כוללת:
| הפרסום | האם חלה החסינות |
|---|---|
| כתב תביעה, כתב הגנה, בקשות ותגובות | כן |
| תצהירים ונספחים שמוגשים לתיק | כן |
| עדות באולם ודברים שנאמרים בדיון | כן |
| מכתב התראה שקשור להליך | כן, לפי הפסיקה |
| דברים שנאמרו במסדרון, מחוץ לדיון | לא |
| פוסט, הודעת ווטסאפ או שיחה עם אנשים מחוץ להליך | לא |
השורה הרביעית מפתיעה רבים. מכתב התראה נשלח לפני שנפתח הליך, ובכל זאת בתי המשפט ראו בו צעד הקשור להליך. בפסק הדין מתל אביב החסינות הוחלה במפורש על מכתב ההתראה שצורף לכתב התביעה. המבחן אינו מועד המכתב אלא מהותו: האם הוא צעד שננקט בקשר להליך משפטי קונקרטי, קיים או מתגבש. מכתב התראה שנשלח במסגרת סכסוך משפטי ממשי, שבעקבותיו נפתח הליך, נהנה מהחסינות. מכתב שהופץ לאנשים שאין להם קשר להליך, למשל למעסיק של החייב או ללקוחותיו כדי להפעיל לחץ, אינו צעד במהלך הרגיל של ההליך, והוא צפוי להיבחן לפי הכללים הרגילים.
גם הליכי הוצאה לפועל עולים בפסיקה. בית המשפט המחוזי בחיפה ציין בנובמבר 2026 שקיימת, לכל הפחות, טענה משמעותית שעיקול שניתן בהוצאה לפועל נהנה מהגנת סעיף 13(5), ושנזקי עיקול שייכים אולי לדיני הרשלנות או לשימוש לרעה בהליך ולא לחוק איסור לשון הרע. על המשמעות של זה נרחיב בהמשך.
האם ההגנה חלה גם על עורך הדין?
כן. הסעיף מונה במפורש את "בא כוחו של בעל דין". עורך דין שכותב בשם לקוחו שהצד השני זייף מסמך, הונה או שיקר, מוגן באותה מידה כמו הלקוח, כל עוד הדברים נכתבו או נאמרו תוך כדי ההליך.
ההגנה היא גם של עורך הדין כשהוא עצמו הנפגע. עורך דין שהלקוח לשעבר תובע אותו, ורואה בכתב התביעה תיאור משפיל של עבודתו, אינו יכול לתבוע את הלקוח על עצם התביעה. זה בדיוק מה שקרה בתיק הבא.
מה נפסק כשעורכת דין תבעה את הלקוחה על כתב התביעה?
בת"ק (שלום ת"א) 78059-05-26 אהרן נ' דקל אלבז (19.11.2026) תבעה לקוחה את עורכת הדין שייצגה אותה בערעור מול משרד הביטחון. לפי הממצאים, הערעור נמחק כבר בנובמבר 2020, ובמשך כחמש שנים קיבלה הלקוחה עדכונים כאילו התיק מתנהל, כולל מועד דיון שנקבע לכאורה לפברואר 2026. עורכת הדין הגישה תביעה שכנגד באותו סכום, בטענה שכתב התביעה עצמו, על נספחיו ועל מכתב ההתראה שצורף לו, הוא לשון הרע שנועדה לבזות אותה ולפגוע במקצועה.
התביעה שכנגד נדחתה. בית המשפט לתביעות קטנות קבע שכתב התביעה, נספחיו ומכתב ההתראה הם פרסום של בעל דין במסגרת הליך משפטי, ושהחסינות של סעיף 13(5) חלה עליהם. הרשמת ציינה שהדברים הוסברו לתובעת שכנגד בדיון, ושהיא עורכת דין במקצועה. התביעה העיקרית התקבלה בחלקה: נפסקו 5,000 שקל השבת שכר טרחה, 15,000 שקל פיצוי על הטרחה, אובדן הזמן ועוגמת הנפש, ו-1,000 שקל הוצאות משפט. על התביעה שכנגד לא נפסקו הוצאות נוספות.
הלקח רחב יותר מהמקרה. מי שנתבע ומרגיש שכתב התביעה משמיץ אותו, צריך להשקיע את האנרגיה בהגנה עצמה, בראיות ובהפרכת הטענות, ולא בתביעה שכנגד בעילת לשון הרע על המסמך. תביעה כזו כמעט תמיד תידחה, ועלולה גם לפגוע באמינות של מי שהגיש אותה.
איפה החסינות נגמרת: המסדרון
בע"א (מחוזי ת"א) 44485-11-25 אביב נ' משולם (20.7.2026) תבע עורך דין את הגרוש של לקוחתו, אחרי שבמסדרונות בית המשפט לענייני משפחה ובנוכחות אנשים נוספים הטיח בו כינויים קשים, ובהם "שקרן", "רמאי" ו"מסית". בית משפט השלום קבע שהכינויים אינם מוגנים לפי סעיף 13(5), משום שלא נאמרו במסגרת הדיון המשפטי, אלא מחוץ לדיון ומחוץ לאולם.
זו הנקודה שהופכת את התיק לחשוב. החסינות אינה חלה על כל מה שקורה בבניין בית המשפט. היא חלה על מה שנעשה תוך כדי הדיון. מי שממשיך את הוויכוח במסדרון, בחניה או בהודעה לצד השני אחרי הדיון, יוצא מהמטריה המוחלטת.
עם זאת, התביעה נדחתה בכל זאת, מטעם אחר. בית משפט השלום, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, קבעו שאדם סביר במסדרון של בית משפט לענייני משפחה מבין שהצדדים נמצאים במצב רווי רגשות, ויראה בכינויים ביטוי של כעס והבעת דעה, ולא תיאור עובדתי. בית המשפט המחוזי הפנה לפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון שלפיה דיני לשון הרע לא צריכים לדחוק מהשיח צורות ביטוי ציוריות או מוגזמות, כשאין בהן יומרה להציג עובדות. בית משפט השלום חייב את עורך הדין התובע בהוצאות של 20,000 שקל. בערעור נותרה דחיית התביעה על כנה, אבל בוטלו קביעות של בית משפט השלום שלפיהן עורך הדין זייף תצהירים. בית המשפט המחוזי קבע שמדובר בשאלה משפטית שהמומחית לכתבי יד לא הייתה מוסמכת להכריע בה, ושהלקוחה העידה שחתמה על התצהירים.
המסקנה כפולה. מי שנפגע מדברים שנאמרו מחוץ לאולם יכול לתבוע, כי סעיף 13(5) לא יעמוד לצד השני. אבל הוא עדיין צריך לעבור את השאלה אם הדברים הם בכלל לשון הרע בהקשר שבו נאמרו, ואת ההגנות הרגילות.
כשהליך עצמו ננקט בחוסר תום לב: הוצאה לפועל ועיקולים
סעיף 13(5) מגן מפני תביעה בעילת לשון הרע. הוא לא הופך כל הליך לחסין מכל אחריות. ההבדל הזה עלה בע"א (המחוזי חיפה) 54713-03-26 חזן נ' רוסל (18.11.2026).
בעל בית ששכר אותו לשוכרים נקט נגדם הליכי הוצאה לפועל, ועיקל את רכבם ואת חשבונות הבנק שלהם. בהליך קודם נקבע שפעל בחוסר תום לב ובכוחנות בהליכי הגבייה. בית משפט השלום פסק לשוכרים, בין היתר, 40,000 שקל בעילת לשון הרע בגין העיקולים, 17,000 שקל בגין עיקול הרכב ו-20,000 שקל עוגמת נפש. בערעור טען בעל הבית שהליכי ההוצאה לפועל הם פרסום מוגן לפי סעיף 13(5).
בית המשפט המחוזי ציין שיש בפסיקה סברה שעיקול בהוצאה לפועל נהנה מהגנת סעיף 13(5). אבל הוא קבע שהטענה נזנחה, ובעיקר שיש בסיס איתן לחיוב בפיצוי שנפסק גם מכוח דיני הרשלנות או השימוש לרעה בהליך, לאור הקביעה שבעל הבית פעל בחוסר תום לב. בית המשפט ביטל את רכיב עוגמת הנפש בשל כפל פיצוי על אותו נזק לא ממוני, וביטל גם פיצוי על הפרשי שכירות, כך שהסכום ירד מ-113,000 שקל ל-57,000 שקל. הפיצוי על העיקולים עצמם נשאר.
מה הלקח? מי שנפגע מהליך שננקט נגדו בזדון לא תמיד צריך את חוק איסור לשון הרע. לעיתים העילה הנכונה היא רשלנות או שימוש לרעה בהליך, שאינן חוסות תחת סעיף 13(5). ומי שיוזם הליך, כולל עיקול, צריך לדעת שהחסינות על הדברים שנכתבים בהליך אינה מגינה עליו מפני אחריות על הליך שאין לו בסיס.
ומה עם תלונה לגוף מעין שיפוטי?
סעיף 13(5) חל גם על "אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין". הכוונה לגופים שהחוק הסמיך להכריע בעניינים בדרך דומה לבית משפט, למשל בתי דין משמעתיים וועדות שהחוק הקנה להן סמכות להכריע בעניין שבפניהן. השאלה אם גוף מסוים הוא מעין שיפוטי נבחנת לפי הדין שמסמיך אותו, ולא לפי השם שלו. מה שנאמר תוך כדי דיון בפניהם, על ידי הצדדים, באי כוחם והעדים, מוגן באותה מידה.
צריך להבחין בין שני שלבים. כשהדיון כבר מתנהל, מה שנאמר ונכתב בו חוסה תחת סעיף 13(5). אבל התלונה הראשונית, זו שמביאה לפתיחת בירור, נבחנת בדרך כלל לפי סעיף 15(8), שמגן על תלונה לממונה או לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור, ובלבד שהוגשה בתום לב. להבדל יש משמעות: סעיף 13(5) מוחלט, וסעיף 15(8) מותנה בכך שהמתלונן האמין במה שכתב. בהרחבה על תלונות כאלה, ובהן תלונה במשטרה, ראו את המאמר על תלונה במשטרה ולשון הרע.
הדבר נכון גם לגבי גוף שאין לו סמכות כזו בכלל. ועד בית, הנהלת מועדון או מנהל בחברה פרטית אינם גוף שיפוטי. פנייה אליהם ודברים שנאמרים בדיון שהם מקיימים ייבחנו לפי ההגנות הרגילות, ולא לפי החסינות המוחלטת.
מה קורה כשמפיצים את כתב הטענות?
זו אחת השאלות המעשיות ביותר, ורוב המדריכים עוברים עליה בחטף. הכלל פשוט לנסח: החסינות של סעיף 13(5) מגינה על הפרסום בתוך ההליך. כשבעל דין לוקח את כתב התביעה שהגיש ומעלה אותו לפייסבוק, שולח אותו בקבוצת ווטסאפ של השכונה או מעביר אותו ללקוחות של הצד השני, הוא כבר לא מפרסם תוך כדי דיון. הוא מפרסם לציבור.
פרסום כזה ייבחן לפי הכללים הרגילים של החוק: האם יש בו לשון הרע, האם עומדת הגנת אמת הפרסום, האם עומדת הגנה של תום לב. אחת ההגנות האלה נוגעת ישירות להליכים: סעיף 15(5)(א) מגן על מי שהביע בתום לב דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21. כלומר, ביקורת על האופן שבו צד או עד התנהג בדיון פומבי יכולה להיות מוגנת גם מחוץ לאולם, אבל רק כהבעת דעה, ורק בתום לב. זו הגנה מותנית, ולא החסינות המוחלטת. סעיף 13(7) מגן על דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר בישיבה פומבית, אבל הוא אינו הופך את כל מה שנכתב בכתב הטענות לחומר שמותר להפיץ בלי בדיקה. בעל דין שמספר לציבור את גרסתו החד צדדית, בלשון חריפה, לוקח סיכון שלא היה לוקח אילו השאיר את הדברים בתיק.
המסקנה המעשית: מי שמנהל הליך יכול לכתוב בו בחופשיות יחסית. מי שרוצה לספר עליו לעולם צריך לחשוב פעמיים ולהתייעץ לפני כן.
למה בכל זאת כדאי להיזהר במה שכותבים בכתב הטענות?
החסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע, אבל היא לא מבטלת את כל ההשלכות. כמה דברים כדאי לזכור:
- בית המשפט קורא ומתרשם. כתב טענות מלא כינויים וטענות שאין להן ראיה פוגע באמינות של מי שכתב אותו. השופט שמכריע בתיק הוא אותו שופט שקורא את הכינויים.
- הוצאות. טענות סרק, ובמיוחד ייחוס של עבירות בלי בסיס, עלולות להשפיע על ההוצאות שייפסקו בסוף ההליך.
- כללי האתיקה. עורך דין כפוף לכללי אתיקה מקצועית גם כשהוא מוגן מתביעה אזרחית. החסינות בחוק איסור לשון הרע אינה פוטרת מהם.
- הפצה מאוחרת. מה שנכתב בתיק עלול לצאת ממנו. אם מישהו יעתיק את הטענות לפוסט, הפרסום החדש כבר לא יהיה חסין.
מה עושים אם נכתבו עליכם דברים קשים בהליך?
- אל תמהרו לתביעה שכנגד בעילת לשון הרע. כפי שראינו בתיק מתל אביב, תביעה על עצם כתב התביעה תידחה בדרך כלל.
- הפריכו את הטענות בתוך ההליך. זה המקום שבו בית המשפט יכריע אם הדברים נכונים. ראיות, עדים וחקירה נגדית שווים יותר מכל תביעה נפרדת.
- תעדו מה קרה מחוץ לאולם. דברים שנאמרו במסדרון, בהודעות או ברשת אינם מוגנים בסעיף 13(5). שמרו צילומי מסך, שמות של עדים ומועדים.
- בדקו אם ההליך עצמו היה שימוש לרעה. כשמישהו פתח נגדכם הליך או עיקול בלי בסיס ובחוסר תום לב, ייתכן שהעילה הנכונה היא רשלנות או שימוש לרעה בהליך.
- בדקו אם כתב הטענות הופץ. אם הצד השני שלח אותו לאנשים מחוץ לתיק, הפרסום הנוסף הוא שאלה נפרדת.
למי שעומד מהצד השני, ושוקל מה לכתוב, ההמלצה פשוטה: לכתוב בתוך ההליך את מה שצריך כדי לטעון, לגבות טענות בראיות, ולא להפיץ את המסמכים החוצה. להרחבה על ההגנות האחרות שהחוק מעניק, ראו את המאמר על הגנות בתביעת לשון הרע.
שאלות נפוצות
אפשר לתבוע על מה שנכתב נגדי בכתב תביעה?
ככלל לא. פרסום של בעל דין או של בא כוחו תוך כדי הליך שיפוטי אינו עילה לתביעה אזרחית לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, גם אם הדברים אינם נכונים.
גם אם הצד השני ידע שהוא משקר?
כן. לפי הפסיקה ההגנה אינה מותנית באמיתות הפרסום, בתום לב או ברלוונטיות. הדרך להתמודד עם שקר בכתב טענות היא להפריך אותו בהליך עצמו.
האם מכתב התראה לפני תביעה מוגן?
לפי הפסיקה החסינות חלה גם על מכתב התראה הקשור להליך. בנובמבר 2026 נקבע כך לגבי מכתב התראה שצורף לכתב תביעה. מכתב שהופץ לאנשים שאין להם קשר להליך, כדי להפעיל לחץ ולא כצעד בהליך, צפוי להיבחן לפי הכללים הרגילים.
מה עם דברים שנאמרו במסדרון של בית המשפט?
הם אינם מוגנים בסעיף 13(5), משום שלא נאמרו תוך כדי הדיון. בית המשפט עדיין יבחן אם הם לשון הרע בהקשר שבו נאמרו, ובפסק דין מ-2026 נקבע שכינויים שנאמרו בכעס במסדרון הם הבעת דעה.
עורך הדין של הצד השני כתב עליי דברים פוגעניים. אפשר לתבוע אותו?
לא בעילת לשון הרע על מה שנכתב בהליך. הסעיף מגן במפורש גם על בא כוחו של בעל דין. אם יש טענה להפרת כללי האתיקה, היא נבחנת במסלול אחר.
אפשר לפרסם ברשת את כתב התביעה שהגשתי?
אפשר, אבל החסינות של סעיף 13(5) לא תלווה את הפרסום החדש. פוסט או הודעה לציבור ייבחנו לפי הכללים הרגילים של החוק, ועלולים לחשוף אתכם לתביעה.
האם החסינות חלה גם על הליך בהוצאה לפועל?
בפסיקה הובעה סברה שקיימת לפחות טענה משמעותית שעיקול בהוצאה לפועל נהנה מהגנת סעיף 13(5), אבל הדבר לא הוכרע. עם זאת, מי שנקט הליך גבייה בחוסר תום לב עלול לשלם פיצוי מכוח רשלנות או שימוש לרעה בהליך.
סיכום
סעיף 13(5) נותן חסינות מוחלטת לדברים שנאמרים ונכתבים תוך כדי הליך שיפוטי או מעין שיפוטי, על ידי בעלי הדין, באי כוחם והעדים. ההגנה חלה גם על שקר, ולכן תביעת לשון הרע על כתב טענות נידונה כמעט תמיד לכישלון. החסינות נגמרת כשהדברים יוצאים מההליך: במסדרון, ברשת או בהפצה לאנשים מבחוץ. והיא אינה מגינה על מי שנקט הליך בחוסר תום לב מפני אחריות בעילות אחרות. לפני תביעה, או לפני פרסום של מה שכתבתם בתיק, כדאי לבדוק את הדברים עם עורך דין הוצאת דיבה.
המשרד מייצג תובעים ונתבעים בתביעות לשון הרע, כולל סכסוכים שבהם הפרסום הנטען נעשה במסגרת הליך משפטי או בסמוך לו. לתיאום פגישת ייעוץ ראשונה: 09-8980681. סניפי המשרד: ז'בוטינסקי 5, רמת גן, והאורנים 32, עפולה.
האמור במאמר הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי המסמכים הרלוונטיים.