
מי שנפגע מפרסום לא תמיד ממהר לתבוע. לפעמים הוא מקווה שהפוסט ייעלם מעצמו, לפעמים הוא מנסה קודם לדבר עם המפרסם, ולפעמים הוא בכלל לא יודע שהדברים פורסמו עד שמישהו שולח לו צילום מסך שנים אחר כך. בכל המקרים האלה עולה אותה שאלה: האם עדיין אפשר לתבוע, או שהזמן כבר עבר.
ברשת מסתובבות תשובות סותרות. יש מי שכותב שנה, יש מי שכותב שבע שנים, ויש מי שטוען שכל עוד הפוסט באוויר אין התיישנות בכלל. המאמר עושה סדר: מה קובע החוק, ממתי סופרים, מה קורה בפרסום ברשת ובשיתופים, מתי גילוי מאוחר עוזר, ומה קורה כשהתביעה מוגשת מאוחר מדי. לתמונה הרחבה של התחום, מהגדרת לשון הרע ועד הפיצוי, ראו את העמוד על עורך דין לשון הרע.
כמה זמן יש להגיש תביעת לשון הרע?
התשובה הקצרה היא שבע שנים. חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 7 שפרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית, אבל הוא אינו קובע לה תקופת התיישנות משלו. במצב כזה חל חוק ההתיישנות הכללי. סעיף 5 שלו קובע שתקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים.
מאיפה מגיעה הטענה על שנה אחת? כנראה מהבלבול עם העבירה הפלילית. סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע קובע שמי שמפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת. זה העונש בהליך הפלילי, לא המועד להגשת תביעה אזרחית. בדקנו את נוסח החוק, ואין בו הוראה שמקצרת את התקופה האזרחית לשנה.
מועד קצר כן מופיע בחוק במצב אחד מיוחד. לפי סעיף 25(א), אם הנפגע מת בתוך שישה חודשים מהפרסום בלי שהגיש תובענה או קובלנה, רשאים בן הזוג, הילד או ההורה (ואם אין כאלה, האח או האחות) להגיש תובענה או קובלנה בתוך שישה חודשים ממותו. אם הנפגע הגיש תביעה ומת לפני סיומה, רשאים בני המשפחה להודיע לבית המשפט בתוך שישה חודשים ממותו שהם ממשיכים בה (סעיף 25(ב)).
כדאי לזכור גם שתביעה על פרסום פוגעני כוללת לפעמים עילות נוספות, למשל פגיעה בפרטיות. לעילות אחרות עשויים לחול מועדים אחרים, וחלקם קצרים בהרבה. כפי שקבע בית המשפט בפסק הדין מקריות שמתואר בהמשך, תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות מתיישנת בתוך שנתיים. בפסק דין מ-2025 שמתואר בהמשך, התביעה על פגיעה בפרטיות נקבעה כמתיישנת, בעוד שהתביעה על לשון הרע באותו מקרה לא התיישנה. לכן את המועד בודקים לכל עילה בנפרד, ולא רק לתביעה כולה.
ממתי מתחילים לספור את שבע השנים?
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. בעוולות נזיקין, סעיף 89 לפקודת הנזיקין מגדיר מהו היום הזה. כשעילת התביעה היא מעשה או מחדל, זה היום שבו אירע המעשה. כשהמעשה או המחדל "נמשך והולך", זה היום שבו חדל (סעיף 89(1)).
בלשון הרע, הנזק אינו תנאי לקיום העוולה. די בכך שהפרסום עלול לפגוע. לכן בתי המשפט מחילים כאן את סעיף 89(1), שעוסק במעשה עצמו, ולא את סעיף 89(2), שעוסק בעוולות שהנזק הוא חלק מהן. כך הסביר בית משפט השלום בהרצליה בת"א (שלום הרצלייה) 30823-10-20 (14.12.2025), שמנה את לשון הרע בין העוולות שבהן הנזק אינו יסוד, יחד עם הסגת גבול ופגיעה בפרטיות.
בפרסום חד פעמי, החשבון פשוט יחסית. דברים שנאמרו בישיבה, מכתב ששלח המפרסם לקבוצת אנשים, הודעה שהופצה בקבוצת וואטסאפ: המרוץ מתחיל ביום הפרסום. מי שמחכה לסוף התקופה מסתכן בוויכוח על התאריך המדויק, ולכן כדאי לא לתכנן את התביעה על הקצה.
מה קורה כשהפוסט נשאר ברשת שנים?
כאן נמצאת השאלה המעניינת ביותר בתחום. פוסט, כתבה או סרטון לא נעלמים אחרי יום אחד. הם נשארים זמינים, ממשיכים להופיע בחיפוש, ואנשים חדשים נחשפים אליהם כל הזמן.
ההכרעה המנחה ניתנה בבית המשפט העליון בע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י (23.11.2022). העניין עסק בסרט שיצא לאור ב-2002, הוקרן שוב בשנים 2010 עד 2012 והועלה לאתר YouTube, והתביעה הוגשה רק ב-2016. שלושת השופטים קבעו שהתביעה לא התיישנה, אבל מנימוקים שונים:
- דעת הרוב (השופטים שטיין ומינץ): פרסום הסרט הוא "עוולה נמשכת" מאז צאתו לאור ועד היום, משום שמדובר בפרסום פוגעני שנותר במרחב הציבורי ולא הוסר ממנו. לכן התביעה לא התיישנה ביחס לכל התקופה.
- דעת המיעוט (השופט עמית): אין כאן עוולה נמשכת. ההקרנות המאוחרות הן פרסום חוזר שמקים עילה עצמאית, וממועדן סופרים את ההתיישנות, בין היתר בגלל פרק הזמן הארוך שעבר מאז הפרסום הראשון ובהיעדר הקרנה רציפה.
השופט מינץ, שהצטרף לדעת הרוב, ציין שהמערער עצמו הודה שמדובר בפרסום נמשך, ולכן הדברים בעניין זה נאמרו למעלה מן הדרוש. לכן מדובר בכיוון ברור של בית המשפט העליון, אבל לא בכלל גורף לכל פרסום ברשת.
בית המשפט העליון הותיר על כנו פיצוי של 175,000 ש"ח וצו מניעה האוסר על הקרנת הסרט בישראל. לענייננו, המשמעות המעשית היא שפרסום שנשאר זמין ולא הוסר עשוי להיחשב עוולה נמשכת, והמרוץ אינו מסתיים שבע שנים אחרי היום הראשון.
אבל אין לקחת מכאן מסקנה גורפת שבפרסום ברשת "אין התיישנות". השופט שטיין הדגיש, כפי שצוטט בפסק הדין מהרצליה, שהשאלה אם מדובר בעוולה נמשכת היא גם שאלה משפטית שנבחנת לפי כוונת המחוקק ושיקולי מדיניות, ולא רק לפי העובדות. כל מקרה נבחן לגופו: האם הפרסום באמת נשאר זמין, האם המפרסם יכול היה להסירו, והאם הוא עשה משהו כדי לצמצם את הפגיעה.
גם ערכאות נמוכות ממשיכות ליישם את ההלכה. בתלה"מ (שלום חי') 8416-05-23 (1.2.2026), הליך בין בני זוג לשעבר, נדונו פוסטים שפרסם אחד הצדדים בדף הפייסבוק שלו לאורך כמה שנים. בית המשפט הפנה לעניין בכרי ולסעיף 89(1), קבע שתקופת ההתיישנות אינה חלה על המקרים שתוארו, ומצא שישה פרסומים שהם לשון הרע. הפיצוי נקבע ל-5,000 ש"ח לכל פרסום, ובסך הכול 30,000 ש"ח. עם זאת, בית המשפט ציין שחל שיהוי ניכר ביחס למרבית הפרסומים, ושקל אותו בקביעת ההוצאות.
פרסום חוזר, שיתוף והעתקה: האם כל אחד מהם הוא פרסום חדש?
כאן ההבחנה בין שתי הדעות בעניין בכרי חשובה במיוחד. לפי דעת המיעוט, הפצה מאוחרת של אותו תוכן, אחרי הפסקה ממושכת, היא פרסום חוזר שמקים עילה חדשה. לפי דעת הרוב, כשהתוכן נשאר זמין כל הזמן, מדובר בעוולה אחת שנמשכת. בשתי הגישות, מי שמפיץ את התוכן מחדש לא יכול להסתתר מאחורי המועד של הפרסום המקורי.
בעניין בכרי נקבע גם, ברוב דעות, שהיוצר אחראי להעלאת הסרט ל-YouTube אף שלא הוכח שהוא זה שהעלה אותו. הנימוק שילב את המעשה המקורי, הצגת הסרט במרחב הציבורי, עם מחדל מתמשך: היוצר לא תיקן את הסרט, לא פעל להסרתו מהאתר ואף לא פנה למי שהעלה אותו או לאתר בבקשה להסירו. השופט עמית, בדעת מיעוט, סבר שאין להטיל על היוצר אחריות לפרסום שצד שלישי ביצע בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. כלומר, מי שיצר את הפרסום עשוי להישאר אחראי גם להפצה שלו בהמשך.
מבחינה מעשית, כשהתוכן הועתק, שותף או הועלה מחדש בידי אנשים אחרים, כדאי לבנות רשימה נפרדת לכל פרסום: מי פרסם, היכן, באיזה תאריך, והאם הוא עדיין זמין. כך אפשר לבדוק את המועד לכל פרסום בנפרד, ולא לגלות מאוחר מדי שחלק מהם כבר מחוץ לתקופה.
| המצב | ממתי סופרים, בדרך כלל |
|---|---|
| אמירה בעל פה או מכתב חד פעמי | מיום הפרסום (סעיף 6 לחוק ההתיישנות) |
| פוסט או סרטון שנשאר זמין ולא הוסר | עשוי להיחשב עוולה נמשכת, ואז סופרים מהיום שבו חדל (סעיף 89(1) ועניין בכרי) |
| הפצה מחודשת אחרי הפסקה ממושכת | ייתכן שמדובר בפרסום חוזר עם מועד משלו |
| פרסום שהנפגע לא יכול היה לדעת עליו | מהיום שבו נודעו לו העובדות, אם מתקיימים תנאי סעיף 8 |
| הנפגע נפטר בתוך שישה חודשים מהפרסום | בני המשפחה רשאים לתבוע בתוך שישה חודשים ממותו (סעיף 25(א) לחוק איסור לשון הרע) |
גיליתי את הפרסום רק עכשיו. האם המרוץ מתחיל מהיום?
לא אוטומטית. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, "התיישנות שלא מדעת", קובע שאם העובדות המהוות את העילה נעלמו מהתובע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נודעו לו העובדות.
שימו לב לשני התנאים. לא מספיק שלא ידעתם בפועל. צריך גם להראות שלא יכולתם לדעת בזהירות סבירה. מי שידע שיש סרטון או פוסט עליו ובחר לא להסתכל, יתקשה להיכנס לסעיף. בעניין בכרי קבע השופט עמית, בהסכמת השופט מינץ, שבחירה שלא לצפות בסרט במשך שנים ארוכות, למרות הידיעה עליו ועל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעקבותיו, אינה דוחה את פתיחת מרוץ ההתיישנות.
לטענת הגילוי המאוחר יש גם צד דיוני. בפסק הדין מהרצליה מ-2025, שעסק אמנם בתביעה כספית מסוג אחר, בית המשפט חזר על הכלל שתובע שרוצה להדוף טענת התיישנות בטענה שתקופת ההתיישנות הוארכה לפי סעיפים 7 ו-8 צריך להגיש כתב תשובה ולפרט בו את העובדות. בלי כתב תשובה, נקבע שם, התובע מנוע מלטעון זאת. התוצאה הייתה שהתביעה הוגבלה לשבע השנים שקדמו להגשתה.
המסקנה המעשית: אם גיליתם את הפרסום מאוחר, תעדו מתי ואיך גיליתם אותו, ושמרו את ההודעה או את צילום המסך שבאמצעותם נודע לכם. אם הנתבע יטען להתיישנות, זו הראיה שתצטרכו.
מה עוצר את מרוץ ההתיישנות, ומה לא?
הנקודה שרוב האנשים טועים בה היא מכתב ההתראה. מכתב התראה הוא צעד חשוב: הוא נותן למפרסם הזדמנות להסיר ולהתנצל, ולעיתים חוסך הליך שלם. אבל הוא לא עוצר את השעון. סעיף 5 לחוק ההתיישנות מדבר על תביעה "שלא הוגשה עליה תובענה", כלומר מה שעוצר את המרוץ הוא הגשת התביעה לבית המשפט.
יש מקרים שבהם המרוץ מתחיל מחדש. לפי סעיף 9, אם הנתבע הודה בכתב או בפני בית משפט בקיום זכות התובע, תקופת ההתיישנות מתחילה מיום ההודאה. מעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות דינו כהודאה. הודאה שנלווית אליה טענת התיישנות אינה נחשבת הודאה לעניין זה. האם התנצלות או תשלום חלקי בסכסוך לשון הרע הם "הודאה" כזו, זו שאלה שנבחנת לפי הנוסח המדויק והנסיבות. לא כדאי לבנות עליה.
ומה אם הוגשה תביעה ונמחקה? סעיף 15 קובע שאם תובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה על אותה עילה, הזמן שבין הגשתה לדחייתה לא נכלל במניין. זה עוזר, אבל רק במצב הזה, ולא מחזיר את הזמן שעבר לפני ההגשה.
| הצעד | האם הוא עוצר את המרוץ |
|---|---|
| מכתב התראה או דרישה להסרה | לא |
| פנייה לפלטפורמה בבקשה להסיר | לא |
| הגשת תביעה לבית המשפט | כן (סעיף 5) |
| הודאה בכתב של הנתבע בזכות התובע | המרוץ מתחיל מחדש מיום ההודאה (סעיף 9) |
| תביעה שנדחתה בלי לחסום תביעה חדשה | הזמן שהייתה תלויה לא נספר (סעיף 15) |
מה קורה לתביעה שהוגשה אחרי שהתקופה עברה?
סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע שאם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה, והנתבע טען התיישנות, בית המשפט לא יזדקק לה. הזכות עצמה לא מתבטלת, אבל בית המשפט לא ידון בה. בפועל, הנתבע מבקש בדרך כלל לסלק את התביעה על הסף, ובית המשפט מכריע בשאלת המועד לפני שהוא נכנס לשאלה אם הפרסום בכלל פוגע.
ההתיישנות היא טענה שהנתבע צריך להעלות. סעיף 3 קובע שאין נזקקים לה אם הנתבע לא טען אותה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. כלומר, נתבע שלא העלה את הטענה בזמן עלול לאבד אותה.
בת"א (שלום קריות) 28272-10-23 (5.10.2025) טען התובע שסרטון שבו צולם במהלך עיכוב לבדיקת שכרות הועלה לרשתות החברתיות ופגע בו. הנתבעים טענו להתיישנות, ובסיכומים זנחו את הטענה ביחס ללשון הרע ועברו לטענת שיהוי. בית המשפט קבע שהתביעה לפי חוק איסור לשון הרע לא התיישנה, משום שבמועד הגשתה טרם חלפו שבע שנים ממועד פרסום הסרטון. לעומת זאת, התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות התיישנה, גם לאחר החלת כלל הגילוי המאוחר. בסופו של דבר התביעה נדחתה מסיבה אחרת: לא הוכח שהנתבע צילם או פרסם את הסרטון. כל צד נשא בהוצאותיו.
פסק הדין הזה ממחיש שתי נקודות. הראשונה, שבתביעה אחת יכולות להיות כמה עילות עם מועדים שונים. השנייה, שעמידה במועד היא רק השלב הראשון. היא לא מחליפה את הצורך להוכיח מי פרסם ומה פורסם.
גם תביעה שהוגשה בתוך שבע השנים עלולה להיפגע מהמתנה ארוכה. סעיף 27 לחוק ההתיישנות שומר על סמכות בית המשפט לדחות תובענה או לסרב לסעד מחמת שיהוי. בית המשפט בחיפה הזכיר שטענת שיהוי מתקבלת רק במקרים חריגים, אבל כאמור שקל את השיהוי בקביעת ההוצאות. בפועל, ככל שעובר זמן קשה יותר להשיג ראיות, עדים שוכחים, ופרסומים נמחקים.
ומה לגבי קובלנה פלילית?
לצד התביעה האזרחית קיים גם מסלול פלילי. סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע קובע שעבירת לשון הרע היא בין העבירות שבהן הנפגע רשאי להאשים בעצמו, באמצעות קובלנה לבית המשפט. לפי סעיף 24 לחוק העונשין, עבירה שעונשה מאסר של יותר משלושה חודשים ועד שלוש שנים היא "עוון", ולפי סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי, באין הוראה אחרת, אין להעמיד לדין בעוון אם עברו חמש שנים מיום ביצוע העבירה.
זה מסלול נפרד, עם כללים ודרישות הוכחה של הליך פלילי, ובהם הוכחת כוונה לפגוע. המשרד אינו מטפל בהליכים פליליים, והמאמר עוסק בתביעה האזרחית. מי ששוקל קובלנה צריך לבדוק את המועדים והדרישות שלה בנפרד.
מה כדאי לעשות כבר עכשיו?
- לתעד מיד: צילום מסך מלא עם תאריך, כתובת הדף, שם המפרסם, מספר התגובות והשיתופים. פרסומים נמחקים, ולפעמים דווקא אחרי שהמפרסם מבין שיש בעיה.
- לבנות רשימת פרסומים: לכל פרסום, מועד, מקום, מי פרסם, ואם הוא עדיין זמין. זה הבסיס לבדיקת המועד של כל אחד.
- לרשום מתי גיליתם: אם הגילוי היה מאוחר, שמרו את הראיה לכך.
- לא להסתמך על מכתב ההתראה: הוא חשוב, אבל השעון ממשיך לרוץ.
- לבדוק את כל העילות: לשון הרע מתיישנת בתוך שבע שנים, ואילו תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות מתיישנת, כפי שקבע בית המשפט בפסק הדין מקריות, בתוך שנתיים. עילות נוספות עשויות להתיישן בזמנים אחרים.
על השלבים עצמם, מהבדיקה הראשונה ועד הדיון, ראו את המאמר על תביעת לשון הרע: התנאים והשלבים. ועל ההיבטים הייחודיים לפרסום ברשתות חברתיות ובאתרים, ראו את המאמר על תביעת לשון הרע בגין פרסום ברשת.
שאלות נפוצות
תוך כמה זמן צריך להגיש תביעת לשון הרע?
בתוך שבע שנים. בחוק איסור לשון הרע אין מועד מיוחד לתביעה אזרחית, ולכן חל סעיף 5 לחוק ההתיישנות, שקובע שבע שנים בתביעה שאינה במקרקעין.
שמעתי שיש רק שנה לתבוע. זה נכון?
לא לגבי תביעה אזרחית. שנה אחת היא עונש המאסר שקבוע בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע לעבירה הפלילית, ולא המועד להגשת תביעה. בחוק יש מועד של שישה חודשים רק למצב שבו הנפגע נפטר (סעיף 25).
הפוסט עדיין באוויר. האם התביעה יכולה להתיישן?
בעניין בכרי קבע בית המשפט העליון, בדעת רוב, שפרסום פוגעני שנותר במרחב הציבורי ולא הוסר הוא עוולה נמשכת, ולפי סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין סופרים מהיום שבו חדל. זו לא קביעה אוטומטית לכל פוסט, ולכן לא כדאי לחכות.
גיליתי את הפרסום רק אחרי כמה שנים. מה עושים?
סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאפשר לספור מיום הגילוי, אבל רק אם העובדות נעלמו מכם מסיבות שלא היו תלויות בכם, ואף בזהירות סבירה לא יכולתם לדעת. תעדו מתי ואיך גיליתם, ופעלו מהר.
שלחתי מכתב התראה. האם זה עוצר את ההתיישנות?
לא. מה שעוצר את המרוץ הוא הגשת התביעה. הודאה בכתב של הנתבע בזכות התובע מתחילה את המרוץ מחדש לפי סעיף 9, אבל לא כל תגובה למכתב היא הודאה כזו.
מה קורה אם הגשתי תביעה אחרי שהתקופה עברה?
אם הנתבע טוען התיישנות בהזדמנות הראשונה, בית המשפט לא ידון בתביעה (סעיפים 2 ו-3 לחוק ההתיישנות). לרוב זה נעשה בבקשה לסילוק על הסף, עוד לפני הדיון בתוכן הפרסום.
האם אפשר להגיש גם קובלנה פלילית?
סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע מאפשר לנפגע להגיש קובלנה. זה הליך פלילי נפרד, עם מועדים ודרישות הוכחה משלו, ובהם הוכחת כוונה לפגוע. המשרד עוסק בתביעה האזרחית בלבד.
סיכום
התיישנות תביעת לשון הרע היא שבע שנים, אבל השאלה האמיתית היא ממתי סופרים. בפרסום חד פעמי זה יום הפרסום. בפרסום שנשאר ברשת ולא הוסר, ההלכה בעניין בכרי פותחת פתח לראות בו עוולה נמשכת. בגילוי מאוחר, סעיף 8 עוזר רק למי שבאמת לא יכול היה לדעת. ומכתב התראה, חשוב ככל שיהיה, לא עוצר את השעון. מי שנפגע מפרסום ושוקל לתבוע, עדיף שיבדוק את המועדים מוקדם, כשהראיות עוד זמינות.
לבדיקה של המקרה שלכם, מהמועדים ועד ההגנות האפשריות של המפרסם, פנו אל עורך דין לשון הרע במשרד. המשרד מלווה נפגעים ומפרסמים בתביעות לשון הרע, משלב הבדיקה ומכתב ההתראה ועד ניהול ההליך בבית המשפט. לתיאום פגישת ייעוץ ראשונה: 09-8980681. סניפי המשרד: ז'בוטינסקי 5, רמת גן, והאורנים 32, עפולה.
האמור במאמר הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי המסמכים הרלוונטיים.